במהירות שיא, כמקובל במקומותינו, עברה החברה הישראלית, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית, משיא של התרוממות רוח נוכח הפגישה בין נשיא ארה"ב טראמפ ונתניהו, ותוכניותיו של הנשיא האמריקני לעתידה של רצועת עזה ובמיוחד לעתיד תושביה – לנפילה מוראלית מול התמונות הקשות של נטישת צה"ל את מסדרון נצרים, והתנועה הפלשתינית החופשית המחודשת מדרום הרצועה לצפונה.
מסדרון נצרים, להזכיר, היה אחד ההישגים הבולטים של צה"ל בשחרור המחודש של הרצועה. הוא ביתר את הרצועה לשניים, ובכך איפשר להכניס לשיח הציבורי את האפשרות הריאלית, יותר ריאלית מכל רעיון אחר שנשמע בשנה וחצי האחרונות, שגבולות הרצועה, בתום המלחמה, לא יהיו כפי שהכרנו משנת 1950 ועד מלחמת ששת הימים, ומאז ההתנתקות ועד שמחת תורה תשפ"ד.
הנסיגה ממסדרון נצרים מחקה סופית את האפשרות למימוש 'תוכנית האלופים' שיזם אלוף (מיל') גיורא איילנד, של השתלטות ישראלית ארוכת טווח לפחות של צפון הרצועה. וזה עוד לפני שדיברנו על מחזות הצהלה ברחבי יש"ע נוכח השחרור הסיטוני של מאות מחבלים רוצחים.
היינו יכולים, אולי, להתמודד עם התמונות הקשות הללו, אם היינו יודעים שהתמורה לכך היא שחרור כל החטופים החיים, כולם עד האחרון. אבל אפילו זה לא קרה. צה"ל נסוג ברצועה, מצמצם באופן משמעותי את נוכחותו שם – ועשרות ישראלים עדיין נמקים במחילות החמאס.
עסקת החטופים שנעשתה הייתה רעה מכל רעה - בגלל שהיא מפקירה את החטופים שלא ישוחררו בעסקה הזו. שנה וחצי אחרי שצה"ל נכנס לרצועה, רק עיוור לא יבחין שלחץ צבאי לא משחרר אותם. זו עובדה. אפשר להמשיך להילחם ולהמשיך להרוס את היכולות הצבאיות של החמאס – אולי, יש גם מי שחולקים על כך – אבל חטופים חיים לא נקבל מכך, וספק אם גם מטרת מיטוט שלטונו של החמאס תושג.
בשעה ששורות אלו נכתבות עדיין לא ידוע אם החמאס יממש את איומו להפסיק את שחרור החטופים או לא, אבל בעצם ההכרזה החמאס נקט בצעד הכי צפוי מבחינתו, אחרי שקיבל מאיתנו כמה נכסים טובים וממשיך להחזיק בחטופים. הממשלה ויתרה בקלות דעת על נכסים אסטרטגים חשובים שרכשנו במלחמה ברצועת עזה, ויתרה על מנופי הלחץ המעטים שעוד נותרו לה – והשאירה בידי החמאס את מנוף הלחץ העיקרי שלו כלפינו, זה שמאפשר לו לשחק ברגשותינו באכזריות בלי שמץ של נקיפות מצפון: ישראלים חטופים.
אבל גם החמאס גילה פתאום שנשיא ארה"ב אינו ביידן אלא טראמפ, וגם הוא התחיל למצמץ. אני מניח שאתה, הקורא, כבר יודע כעת טוב יותר איך המשבר הזה הסתיים.
מכל אלו שלהוטים לחדש את המלחמה ברצועה עוד לפני שחרור כל החטופים, אני מצפה לקבל תשובה לשאלה המהותית: חידוש מלחמה - לאיזו תכלית? שנה וחצי נלחמנו ברצועה ולא השגנו את שני היעדים העיקריים שהקבינט קבע למלחמה: מיטוט שלטון החמאס ושחרור החטופים.
הסיבה העיקרית שלא השגנו זאת, היא שבמצב שבו החמאס מחזיק חטופים ישראלים, אין לנו באמת אפשרות 'לפתוח שערי גיהינום' כלפי החמאס בלי לסכן את חיי החטופים. למה אתם חושבים שחידוש המלחמה כעת כן יאפשר זאת?
--
הטור המלא יפורסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח'.