זה לא רק נדל"ן

מצד אחד

מצד אחד – וואו! מה יש לומר, אחרי שהתרגלנו שכל העולם, ולמען האמת גם אנחנו עצמנו, כבר השלמנו עם העובדה שבדרומנו ימשיכו לחיות שני מיליון עזתים שונאינו בדם, ואנחנו רק נפשוט וניסוג, נפשוט וניסוג, ונמתין עד ביאת גואל צדק לימים אחרים - פתאום בא נשיא נבחר של המעצמה הכי גדולה ומספר שזה יכול להיות לגמרי אחרת, ובקרוב ממש. אומרים עליו שהוא משוגע, שהוא לא צפוי, אבל האיש הלא צפוי הזה מחזיק כבר קבלות ביד. פעמיים נבחר ובפעם השנייה זה היה כנגד כל הסיכויים, כנגד כל הלך הרוח בתקשורת האמריקנית, כנגד האוניברסיטאות ומעצבי התודעה. אז הנה לנו גם מישהו שיכול לממש את מה שלמראית עין אין לו סיכוי. הלוואי.

מצד שני

מצד שני וואו וואו. אומנם זה התחיל מאכזב, כי חשבנו שמי שמצהיר שייפתחו שערי הגיהינום יכול להשיג בעבורנו עסקה טובה בהרבה, אבל כנראה כבר לא היה הרבה מה לשנות אחרי סבבי משא ומתן למכביר ברוח הממשל הקודם. מכל מקום, נדמה שמישהו פה רואה את העולם באופן צודק ומוסרי יותר - הוא יודע לומר שלעם שחוטף אין זכות קיום על האדמה שעליה הוא נלחם, הוא יודע לומר שאם חוזרים אלינו אנשים שמראם כמראה ניצולי שואה צריך להמשיך עם ההשוואה הלאה. ופתאום התוקף המוסרי שלנו, שכל כך עורער על ידי כביכול ידידתנו הגדולה - זו שבעצם חשבה שהמענה האמיתי לשבעה באוקטובר הוא מדינה פלשתינית - פתאום הוא משתקם. ופתאום הסדר המוסרי חוזר לאיתנו, או לפחות עושה סימנים שכאלה.

והנה ממש ברגעים אלה שבהם אני כותב, מוציא טראמפ את ההודעה מטעמו כי אם עד שבת לא ישוחררו כל החטופים - יש לעצור את הפסקת האש ולפתוח את שערי הגיהינום על עזה. חשבון מוסרי כל כך פשוט. מה פתאום לסחוב את זה חודשים. מה פתאום לתת להם לחגוג עלינו כל שחרור. את כולם עכשיו או גיהינום עכשיו. זה היה צריך לקרות כבר מזמן, וכואב לי לחשוב על כל החיילים שנסחטו שנה ורבע בקרבות בשביל לפנות בסוף את הצירים. כמה תעצומות נפש צריך בשביל לשוב להילחם, אבל הם ימצאו את הכוח רק אם ידעו שהפעם זה אחרת. הלוואי שישובו כל החטופים השבת. הלוואי שאם חלילה לא, ייפתחו על הרשעים הללו שערי הגיהינום אחת ולתמיד. ואני תפילה.

מצד שלישי

מצד שלישי עכשיו רגע האמת. יש משהו מעיק בכבלים שהניחו על ידינו לאורך השנים חברינו שמעבר לים, אבל אזיקים באופן אבסורדי זה לפעמים הדבר הכי משחרר. משחרר מאחריות. משחרר מהכרעה. כולנו זוכרים את כל הדברים שסיפרנו לעצמנו שהיינו עושים אילו רק לא היו מפריעים לנו כל מיני גורמי סמכות - ההורים, המורים, אולי החוק. כולנו שמענו לא פעם את המשפט שמלמדים באיזה בית ספר לא רשמי להורות, "יודע מה, תעשה מה שאתה רוצה". ולא עשינו מה שרצינו, כי סיפרנו לעצמנו שזו סתם מניפולציה, שאין כאן הסכמה ולא באמת אפשר. אבל כמעט כולנו, גם אחרי שנעלמו כך או אחרת גורמי הסמכות הללו, המשכנו לעשות בדיוק את אותו הדבר, כי ברגע האמת לא היה לנו אומץ לעשות מה שאנחנו רוצים, גם אם זה היה הדבר הכי נכון לעשות, אף שתמו כל התירוצים.

אז עכשיו המבחן הגדול שלנו – מה יקרה כשכבר לא אומרים לנו "דונט"? מה יקרה כשאומרים לנו שאנחנו יכולים להכריע אחת ולתמיד? זו שאלה קריטית לגלות איפה אנחנו מונחים באמת. עכשיו שעת המנהיגות שמוכנה גם לשלם מחירים. עכשיו יתברר אם זה לא יכול או לא רוצה. נגמרו התירוצים.

מצד רביעי

אחרי שעפנו על גלי התפילה והתקווה, הרשו לי גם להעלות כמה סימני שאלה. ולא, אני לא שואל על ההיתכנות של יציאת העזתים מכאן. לא רק שזה ייתכן, זה הכרחי. ככלל, אני מאמין שאין דבר העומד בפני הרצון והצדק. צדק כבר יש, רצון תלוי בנו.

ובכל זאת, הרשו לי לקחת אותנו חודש קדימה והרבה שנים אחורה, לזירת ימי הפורים. בעולם שלט המלך אחשוורוש מהודו ועד כוש, ולאיש היה חזון עולמי - "כי כן ייסד המלך על כל רב ביתו, לעשות כרצון איש ואיש". לכאורה מדובר בחזון נהנתנות שעל פיו כל אחד יבוא למשתאות ויממש את כל תאוותיו על חשבון המלך, אבל מדובר על פי חז"ל בהרבה יותר מזה. הם מזהים ששני אנשים מכונים במגילה "איש", המן "איש צר ואויב" ולהבדיל מרדכי "איש יהודי". החזון של אחשוורוש הוא לעשות כרצון המן וכרצון מרדכי, ובמילים אחרות ליישב את הסכסוך הרוחני רב השנים בין עם ישראל המיוצג על ידי מרדכי ובין עמלק המיוצג על ידי המן. איך מיישבים? מושיבים אותם למשתה.

אחשוורוש רואה באדם ובאנושות בכלל סוג של חיה נהנתנית מפותחת. לפי הבנתו, כל הסכסוכים נובעים בסוף מאוכל ומכבוד, ואם כולם יפוטמו במיטב העושר יבואו כל המלחמות אל קיצן. הוא רק לא לוקח דבר אחד בחשבון: שהמלחמה הזאת נמצאת בזירה אחרת, בספירת הרוח, בשאלה אילו ערכים ינשבו בעולם, ערכים של אמונה ומשמעות (ישראל) או ערכים של כפירה וספקנות (עמלק). לכן לא זו בלבד שלא עולה בידו להשיג את השלום המבוקש, אלא המלחמה עולה לגבהים חדשים שמחייבים הכרעה.

התפיסה של מלך פרס אפיינה בעבר את חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס (שם המשפחה מצלצל פתאום אחרת). גם על פי חזונו נאבקים הפלשתינים על פרנסה וכבוד, ואפשר לפתור את זה באזורי תעשייה חדשים ושיקום שכונות במחנות הפליטים. גם הוא פספס את כל המטען הרוחני שעומד בבסיס המתח הזה, שאלת השאלות: איזו רוח של אמונה תשלוט בארץ הזאת, רוח יהדות או רוח אסלאם, וממילא איזו רוח תנשב בעולם. את זה לא פותרים בקלות.

גם טראמפ מדבר בשפה עסקית, שפה נדל"נית. הערבים אומרים לו שעזה היא לא סוגייה נדל"נית, והם צודקים. לא בעבורם ולא בעבורנו מסתכם הדיון בנדל"ן, ולכן על אף הקסם שמהלך עלינו הפתרון של טראמפ, יש לי תחושה שסוגיית הליבה עוד לא התחילה להיפתר.

מצד חמישי

אני יודע כמה אנחנו כמהים לשקט ביטחוני, כל כך כמהים עד כדי אימוץ כל הצעה, בוודאי חוששים להתבטא באופן שידחה אותה, הרי זו מתנה אדירה. אבל אני, שאינני מדינאי ולא נושא אף תפקיד רשמי, מבקש להרהר רגע בקול על חלקנו בעסקה. מה בעצם הוא אומר לנו? מאות מילדיכם מתו במלחמה על חלקת הארץ הזאת, אתן לכם נשק, תמשיכו להילחם, ימותו מן הסתם עוד מילדיכם. אחרי שתסיימו להקיז את דמכם שם ויסתלקו אויביכם, זה לא יהיה שלכם. אני אקנה בכסף את מה שקניתם בדמים, והכול יהיה שלי בלי שהקרבתי אף חייל. תגידו, זה נראה למישהו כמו עסקה הגיונית?

מצד שישי

מותר למסור לארצות הברית חלקים מארץ ישראל?

מצד שביעי

קצב האירועים המסחרר והתנועה אל מחוץ לקווי המתאר הרגילים מריחים כמו הפתעה.

לתגובות: [email protected]