עם של גיבורי כוח

התמונות של שלושת החטופים – אוהד בן עמי, אלי שרעבי ואור לוי – שה' ישלח להם רפואה שלמה, ששבו לחיק משפחותיהם ועמם לפני כשבוע, זעזעו את כל עם ישראל. אחד הרופאים שבדק אותם אמר ש"מצבם לא שונה מאנשים שהיו שנה במחנה ריכוז". גם נשיא ארה"ב הדהד את הזעזוע בעולם כשאמר: "ראיתי את החטופים יוצאים, הם נראים כמו ניצולי שואה..." גם ברחבי הרשתות החברתיות החלו להישלח תמונות המשוות בין תמונותיהם של החטופים לתמונותיהם של יהודים בימי השואה הנוראה.

ולמרות הזעזוע הנורא, חשתי זעזוע נוסף. זעזוע שנובע כל כולו מההבדל העצום שקיים בין התמונות של שלדי האדם אז, לפני כשמונים שנה, לבין תמונותיהם של החטופים המעונים החוזרים לביתם, למדינת ישראל הריבונית שיש לה צבא עוצמתי של לוחמים גיבורים שיכולים לנקום את דמם השפוך של האומה ושל בניה.

שברון הלב על חילול השם הנורא של האחים והאחיות שלי, הנמקים בשבי ושבים מושפלים בידי מפלצות החמאס, נמהל בהודאה מעומק הלב על כך שאני לא חי אז, בימים שלפני הקמתה של המדינה והקמתו של הצבא שבכוחו להשיב את כבוד האדם והאומה.

יש שיגידו, אדרבה, זה רק מעצים את עומק ההשפלה. ואני אומר: לא! זה מעצים את עומק ההודאה. להבין שכל זה איננו מובן מאליו כלל ועיקר.

וכנראה ה' האזין לתחושת הלב שלי ושלח לי מתנה מיוחדת, שי מיוחד, בדמות הודעת ווטסאפ מרגשת מדניאלה שמריז, אימו של גיבור ישראל, רס"ן שי שמריז הי"ד. דניאלה בחרה להגיב על מאמר שפרסמנו בשבוע שעבר ("בדרך אמונה בחרנו, בדרך אמונה שבנו"), ולא שיערה כמה תגובתה הגיעה אליי בדיוק בזמן.

שי היה מ"פ הפלחוד בגדוד 931, ונהרג בי"ד בטבת תשפ"ד בקרב בדרג' תופח, בצפון רצועת עזה. מדבריה ומדברי שי היקר, שאבתי נחמה כפליים. מכאן רשות הדיבור נתונה לדניאלה ולשי.

אנחנו המגן של העם הזה

"הרב שלום, קראתי בשבת את המאמר שכתבת על הסיפור המופלא של אגם ברגר. אני רוצה לשתף אותך בסיפור המופלא של בני היקר רס"ן שי שמריז הי"ד. גם שי גורם לנו להבין איזה דור מדהים יש לנו, ואיזה עוצמות יש לו!!

"'אלו נשמות גדולות ומיוחדות יש בעם שלנו, כמה עוצמת ההשפעה שלהן גדולה וכמה חשוב לייקר את גילויי רוח האלה, להדהד אותם ולהביט דרכם על עצמנו, על החיים שלנו פה בארץ הזאת ועל הזכות להיות חלק מהדור הגדול הזה – דור הניצחון' – כאילו נכתב עליו!!

"רציתי לשתף אותך בנאום 'הנני' של בני היקר, רס"ן שי שמריז הי"ד. שי היה מ"פ הפלחוד בגדוד 931, ונהרג בי"ד בטבת תשפ"ד בקרב בדרג' תופח, בצפון רצועת עזה.

"לפני הכניסה לעזה שי ראה שהחיילים חוששים, ונשא נאום עוצמתי, שכולו 'הנני', וזכות. דיבר מעט על הרע, והרבה על הטוב וסיים בתקווה. הנאום חיזק את החיילים ונתן להם הרבה כוח ומשמעות:

"'אין הרבה מצבים בחיים, אין הרבה הזדמנויות בחיים לעמוד ברגע כזה ולהגיד הנני. להגיד הנני, אחרי שלפני פחות או יותר חמישה ימים קם אויב שחשב שהוא יכול לעם ישראל, וחצה את הגדר ורצח ושיסע וחטף ועשה דברים שלא יעשו. ויש חבורה אחת, ויש עם אחד, שלכל אורך הדורות קמו עליו לכלותו, לכל אורך הדורות. ובכל דור ודור היו האנשים שקמו ואמרו הנני! אמרו – אנחנו המגן של העם הזה'".

שי פתח את דבריו בדבר הכל־כך פשוט־לא־פשוט הזה – באמירת ה"הנני" שגרמה לרבים כל כך לשים נפשם בכפם ולתת לעם ולמדינה את הנשמה ואת הלב. ומכאן המריא שי עוד יותר גבוה והעמיק עוד הרבה יותר להבדל בין תמונות השואה של העבר לתמונות החורבן והשואה שהמיטו עלינו מפלצות החמאס.

זה התור שלנו

"זכינו לחיות בדור של גאולה, בדור שיש צבא, בדור שיש שומרים, בדור שיש נחמה. אתם הנחמה! יש לנו זכות להיות לוחמים, בשעת משבר, בשעת מבחן. הרגעים האלה הם רגעים קשים לעם ישראל, רגעים קשים מאוד. לא דמיינו לפני שבוע שנהיה במצב הזה. נהרגו לנו אחים, חברים, רעים, משפחות, אחים לנשק, מפקדים. ואנחנו כאן כדי להגיד לא עוד! כדי להגיד שאנחנו לא כמו לפני שבעים שנה, ולפני מאה שנה, בפוגרומים, ובאינקוויזיציות, ובשואה.

"יש דור אחד של גאולה שיודע להרים את החרב, להרים את הנשק ולהגיד: יש מי ששומר! וזה התור שלנו!...

"והאגרוף הזה שנמצא כאן עומד להיות אגרוף מנצח! החבורה הזאת שיושבת כאן, שעומדת כאן, היא המגן של עם ישראל. ומי שהעז לפגוע במדינה שלנו בעם שלנו לפני חמישה ימים הולך לשלם על זה, ובגדול! וכל מי שיעז להרים את הראש יתחרט על זה! אנחנו הולכים למערכה הזאת כדי להכריע, להכריע כל אויב שחושב שהוא יכול לנו.

"יש לנו זכות לחיות בעידן של גאולה, בעידן של נחמה, בעידן של להגיד יש מי ששומר עלינו, מי ששומר כאן עם הנשק, אחים לנשק, ומי ששומר מעלינו. ועם האמת הזאת, ועם הבהירות, הזאת של צדקת הדרך, של זה שאנחנו צודקים, שהטוב איתנו, שהתקווה איתנו, שהאמת איתנו, עם זה אנחנו הולכים להיכנס ולנצח. בכל חזית שנידרש!"

חלק ממעגל הלוחמים

שי ממשיך את הנאום הספונטני והעוצמתי הזה, שיצא ישר מהלב הענק שלו וחדר ללבבות של הלוחמים שלו: "ויש משפט אחד שמלווה את העם שלנו מראשית קיומו והוא 'נצח ישראל לא ינחם ולא ישקר'. ועם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה.

"והחבורה הזאת שנמצאת כאן הולכת להיכנס פנימה ולהכריע את האויב. להכריע! כמה זמן שיידרש. ויש לי זכות להיות פה ולפקד על חבורה של גיבורים, חבורה של גיבורים, שמרימים את הראש ואומרים הנני! אומרים – היום זה אני! בשבעים ושלוש זה היה הסבים והסבתות שלנו, בארבעים ושמונה, במרד גטו ורשה, המכבים, ואפשר ללכת עוד אחורה.

"היום זה התור שלנו! פלחוד שחם הולכים להוביל את הגדוד לניצחון, וצה"ל ינצח! כי האמת איתנו, והטוב איתנו, והתקווה איתנו."

דניאלה שלחה לי גם את הסרטון המרגש של הנאום הזה והוסיפה: "בהתחלה קשה לראות מי הדובר, כי שי הוא חלק ממעגל הלוחמים. שי לא הכין את הנאום ולא הקריא מדף. הכול היה ספונטני. הוא ראה את הצורך של החיילים, ופשוט כינס אותם ונתן להם כוחות".

וכשקראתי את דבריה של דניאלה היקרה חשבתי לעצמי: באמת קשה לראות את שי, כי שי הוא לא הסיפור פה, או לפחות לא כל הסיפור. שי הוא באמת חלק ממעגל הלוחמים. חלק ממעגל הלוחמים המופלא של העם המופלא הזה, מעגל הלוחמים של דור הניצחון. המעגל שמבטיח שנצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. וזה בדיוק מה שניחם אותי והציג לנגד עיניי את התהום הפעורה בין הימים ההם לזמן הזה.

מלאכים כבני אדם

דניאלה הוסיפה לי עוד משהו במשלוח המנחם שלה, דברים שכתב שי לפני שמונה שנים בדיוק – "מחשבות בעקבות שיחות על דגן ורטמן ועמנואל מורנו הי"ד, כ"ד בשבט התשע"ז"

והוסיפה – "כתב עליהם ובעצם כתב את עצמו..."

"זה אפשר בכלל לגעת בשמים? לרוץ כל כך רחוק? לצלול כל כך עמוק?

מלאכים כבני אדם, האם אתם באמת בינינו מסתובבים?

איפה אתם, צדיקים נסתרים? כמה תמשיכו להיחבא בין הצללים

הלוואי ולנו להאיר קצת תבואו, להגיד – זה אפשרי. אלה השמיים, והסולם מחכה רק לך.

שתצביעו על הנשמה ותגידו – זה המפתח לחיים של קדושה. לחיים אחרים, של גדולה פנימית, של גבורה, של חסד ושל אהבה אמיתית.

הלוואי והייתי מאמין בכם באמת, אנשים גדולים. מאמין שאתם חלק מאיתנו – ולא רק כמה כוכבים זוהרים אי שם, גבוה בשמים, מאירים על הארץ, מטה מטה מכם.

איך אפשר להגיע לשם? יש בזה בכלל בחירה? או שהכול, כמו שזה נשמע, קצת מתנה מלידה?

להיות אדם – במלוא המובן.

להיות מאמין – מאמין בתשובה. להאמין בהתקדמות, בחתירה למגע. בלחלום עד השמים, בלא לוותר על אף נקודה. לא לוותר על אף מידה, על שום תפילה עלומה.

לחשוף את כוחות החיים מתוך מקומות של אמת, של אמונה, של יראה ואהבה.

להבין שהזכות להיפגש עם הכוכבים האלו, להסתכל למעלה ולהיות אחר, אופק אי שם במרחקים – הזכות הזאת היא לא מקרית. היא לא טעות. כאילו אצבע אלוקים קוראת – אנשי אמת, חיו חיים גדולים!

תאמינו, תאמינו בכוחכם, ביכולת שלכם להזיז את המציאות, לתקן את העולם.

ואולי כל האתגר האמיתי – להאמין שזה אפשרי. להאמין, להוריד את הכוכבים הגדולים האלה, הכל כך רחוקים, להאיר לנו את הלילה. להגיד – אתם באמת כמונו, ואנחנו כמוכם. תתבעו מעצמכם גובה. תתבעו עוצמה, גבורה, גדלות, מנהיגות, שתיקחו את כוחות החיים העצומים האלה – ותעלו מעלה מעלה, עד לכוכבים. הלוואי ואזכה להיות קצת כמוכם, או יותר נכון – הרבה כמוני. להיות 'אני' באמת. להופיע טוב, גובה, שלום (עיין אורות התשובה טז, ג)".

קראתי בהתרגשות את דבריו המופלאים של שי וחשבתי על ישראל שעמדו למרגלות הר סיני והקדימו נעשה לנשמע, ויצאה בת קול ואמרה: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו, דכתיב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים קג, כ), ברישא (בתחילה) – "עושי", והדר (אחר כך) – "לשמוע" (שבת פח, א).

וידעתי – אנחנו עם של גיבורי כוח.

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר