"מה פספסנו? איך לא ראיתי את זה?" תמה עמית סער, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן.
בכנות הוא הודה, שהבעיה לא היתה בכך שמסמך חומות יריחו שתיאר את תרחיש הטבח לא הגיע לידיעתו: "אתה מאוד רוצה לדעת שיש איזה נקודה איזה מסמך שפותר את הכל, ולו רק היית קורא אותו היית מבין.
זה לא עובד ככה... הטעות היא לא בפספוס של ידיעה אחת, הלוואי וזה היה המצב. כשאני מסתכל על עצמי, אני אומר פספסנו הבנה עמוקה על האויב".
חילופי רמטכ"לים בפתח, ועדיין ממתינים לתחקירי המחדל הנורא. ככל שעבר הזמן התברר עד כמה הידיעות המודיעיניות היו רבות ומדויקות, ובכל זאת בגלל תפיסות שגויות בחרו להתעלם מהן. אבל איך הייתם מגיבים אם הייתי אומר לכם, שלא רק ההתרעות המודיעיניות פוספסו, אלא ישנה נבואה מפורשת שצפתה את הטבח, אך לא קיבלה התייחסות ראויה?
לעיתים ישנה רתיעה מעיסוק למפרע בדברים שנצפו בתנ"ך, אנשים רבים יגיבו בהרמת גבה כשיהיה מדובר ברמז שצפה מאורע זה או אחר. אך כאשר מדובר בפסוקים מפורשים, כשם שאנו מתפעלים מנבואות שיבת ציון שזכינו להתגשמותם בימינו, לא נוכל להתעלם גם כאן מפסוקים שצפו באופן מופלא את תקופתנו על סימניה ומשבריה, ושבהם מונח גם שורש העיוורון והפתרון.
הייסורים בארץ בדור האחרון
פסוקי פרשת האזינו, מספרים על ייסורים שיבואו על עם ישראל בעוזבו את א-לוהיו. אך במה הם מחדשים על פרשיות הברכות והקללות שהופיעו כבר לפני כן? הרמב"ן (על ויקרא כו, טז) מסביר שקללות פרשת בחוקותי התקיימו בגלות בית ראשון, וקללות פרשת כי תבוא התקיימו בגלות בית שני. שירת האזינו, לעומת זאת, לא מזהירה מגלות, היא מזהירה מהסתאבות לאחר חזרתנו לארץ ישראל, שעלולה להוביל לייסורים קשים בתוך ארצנו "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (דברים לא, כט).
חברת השפע ואובדן הערכים
הנה כמה פסוקים נבחרים משירת האזינו המתארים את התהליך שעברנו בעשרות השנים האחרונות:
"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" (דברים לב, טו) - עם ישראל נמצא במצב של שפע כלכלי גדול. לפני כמה שנים פורסם שישראל ממוקמת במקום השמיני במעצמות העולם, דירוג שנקבע לפי עוצמה צבאית, כלכלית ומדינית.
"וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ" - אבל יחד עם החזרה לארץ, הוא עוזב את המימד הדתי והרוחני שלו. בשלב הראשון מדובר בציונות חילונית, אך בשלב השני ישנה החמרה:
"הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל" (דברים לב, כא) – מה משמעות הביטוי המוזר 'לֹא-אֵל'? אלילות היא אמונה זרה, והמקבילה שלה בימינו היא אידאולוגיה הסותרת את אמונת ישראל. לפי זה 'לֹא-אֵל' זהו חוסר באידאולוגיה. זהו בדיוק התהליך שהעולם עבר, ועם ישראל בתוכו – האידאולוגיות הגדולות קרסו בעקבות שתי מלחמות העולם, והתחלפו בהדרגה בגישה ספקנית ופוסט-מודרנית שהובילה למצב של חוסר אידיאולוגיה ששווה להקריב למענה.
"כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם" - כשאין שום ערך להתמסר אליו, העיסוק התרבותי מתרכז ב'הבל' - בנוחות, בשעשועים, בכיף ובחוויות.
ה'נגטיב' הפלסטיני לאובדן הזהות
"וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם" – כאן מופיעה הגדרה מדויקת למאבק שלנו עם הפלסטינים, שמהם פרצה המלחמה מעזה. אין להם היסטוריה ייחודיות, מלכים, מטבע וכדומה, אלא הם חלק מהאומה הערבית הגדולה. כאשר הם היו תחת ממלכות אחרות כמו ממלכת ירדן הם לא ביקשו עצמאות. הם בעצם "לא עם", וכל ההצדקה הלאומית שלהם היא רק ככח התנגדות לישראל.
"בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" - נבלות, כמו בסיפור של נבל הכרמלי, זו כפיות טובה. המצב של ערביי ישראל הרבה יותר טוב מהמצב במדינות ערב הסובבות אותנו. בכל הסקרים הפנימיים, כששואלים אותם "איפה היית רוצה לחיות תחת הרשות הפלסטינית או תחת ישראל?", כמעט כולם אומרים "תחת ישראל". ובכל זאת הם מפגעים בנו ללא הרף.
כגודל שכחת הזהות, עוצמתו וכוחו של האויב גדלה. ביום הכיפורים בשנה שעברה, הריחוק הגיע לצערנו לשיאים חדשים שלא העלנו בדעתנו, עם ההפרעה לתפילות יום הכיפורים במרחב הציבורי.
טבח שמחת תורה
כעת, שימו לב לפסוקים הבאים, ושימו לנגד עיניכם את מאורעות הטבח הקשים:
"מִחוּץ תְּשַׁכֶּל-חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים אֵימָה; גַּם בָּחוּר, גַּם בְּתוּלָה, יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה" (דברים לב, כה) - האימה בתוך חדרי הממ"ד, כאשר הזוועות מתרחשות בחוץ, ואויבינו האכזריים שלא ריחמו על יונק, בתולה ואיש שיבה.
"מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב" (דברים לב, מב) – כשקראתי פסוק זה הצטמררתי, מי דמיין מצב כזה שבנוסף לכמות ההרוגים החריגה ביום אחד, יהיו שבויים רבים גם מקרב האזרחים, זאת למרות שמדובר על תקופה בה אנחנו כבר בעלי מדינה ריבונית.
"אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם" – אמנם חדרו אלפי מחבלים, אך באופן פרופורציונאלי לכוחות צה"ל ויכולותיו, ולערים הגדולות אליהם נכנסו המחבלים, היה כאן משהו חריג ותמוה בתולדותיה של מדינת ישראל החזקה.
מערכת ההגנה כנגד הקריסה הפנימית
אך מה המשמעות של השבר הגדול? מה מטרתן של אותן מכות קשות שניחתו על עם ישראל בארצו?
הפסוקים מתארים זאת, כמנגנון הגנה משכחת זהותנו ותפקידנו: "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ..." (דברים לא, כא). עצם המתקפה הקשה מזכירה לנו מי אנחנו - הותקפנו כעם היהודי ללא הבדל בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים. בהקלטות המחבלים, הם נשמעו מדברים על 'המתנחלים', כאשר כוונתם היא לתושבי עוטף עזה.
בערב שמחת תורה התשפ"ד, עם ישראל היה מפולג מאוד, כאשר בלב המחלוקת עמד הצביון של מדינת ישראל, והחשש מהמימד היהודי שבה. עם פרוץ המלחמה הקשה התרחשו שני תהליכים משמעותיים:
- אחדות גדולה ומפעימה כנגד האויב (שעל אף רעשי הרקע, היא ממשיכה גם כיום ברובו המוחלט של עם ישראל).
- חיבור מחודש לשורשי הזהות היהודית שלנו – מקריאות האמונה וריבוי הציציות בשדה הקרב, ועד האנטישמיות באוניברסיטאות בארה"ב, שהובילה רבים שראו עצמם כאזרחי העולם הגדול, לומר בפה מלא: אנחנו קודם כל יהודים!
הכל 'מַכְּתוּבּ' או שיכול להיות אחרת?
אך כאן עולה השאלה: האם בעצם כל מה שעברנו היה חייב לקרות? היכן הבחירה החופשית שלנו, ומה בכלל אפשר ללמוד מכאן לעתיד?
זה המקום להדגיש שגם נבואות מפורשות יכולות להתגשם בכמה מישורים. על אף ששירת האזינו מתאימה במיוחד לתקופתנו, היא מבטאת קוד ישראלי עקרוני שהיה יכול להתממש גם בתקופות שונות. חז"ל אומרים ש"ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג", וכך הרבה מייסורי ההיסטוריה הישראלית והאנושית היו נחסכים, אך ההזדמנות פוספסה ולא זכינו לכך (סנהדרין צד ע"א).
כאשר התבוננתי בפסוקי פרשת האזינו לפני כמה שנים, ראיתי שכמעט כולם התגשמו כבר באירועי 'שומר החומות', אך בעוצמה נמוכה הרבה יותר. הפסוקים לא קבעו כמה הרוגים ושבויים צריכים להיות. אם אז כבר היינו לומדים את המסר, ושמים לב לאיתותי הנבואה והמשמעויות שלה, ובעקבות כך חוזרים לעצמנו ולזהותנו, יוצאים למתקפת מנע וכו' – לא היינו צריכים לעבור דברים קשים יותר.
באופן דומה, כבר במלחמת לבנון השנייה, יכולנו לצאת ידי חובת חורבן הגליל ושממת הגולן, שנצפו במשנה בסוף מסכת סוטה. ולחילופין, אנו יודעים שגם יכול היה להיות גרוע בהרבה, בתרחיש בו במקביל לתקיפת חמאס מהדרום, חיזבאללה היו תוקפים מהצפון וכובשים את הגליל, ולכך הייתה מצטרפת גם מתקפה איראנית משולבת. מימוש נוראי זה, על אף שהיה מסתבר מאוד, נחסך מאיתנו בחסדי ה' הרבים.
כלומר, יש לנו בחירה חופשית בנוגע לאופן קיום הנבואה, והפער יכול להיות מן הקצה אל הקצה. מדובר במערכת הגנה רוחנית שכוללת כמה שכבות - ככל שטיפול השורש נדחה עוד ועוד, אנו נדרשים לצערנו לזעזוע חריף יותר ולפרשנות 'מחמירה' של הנבואה.
דבר זה משליך גם על העתיד הקרוב שלנו – אם הנהגתנו לא תנצל את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה לפניה, אף אחד לא מבטיח לנו שהמצב לא יכול להחמיר. זה שהגאולה תבוא בסוף, לא נותן לנו תעודת ביטוח מפני ההשלכות של טעויותינו. אנחנו לא בובות על חוט ביד ההשגחה, היא נתנה לנו יכולת אמיתית להשפיע על האופן בו הדברים יתנהלו, אף אם הסוף הטוב בוודאי יגיע.
התחקיר החסר
כפי שלמדנו בדרך הקשה, החוסר המרכזי לא היה במידע המודיעיני, וגם לא בחוסר בעוצמתנו הצבאית, אלא בכך שהשהות בארץ עלולה להוביל להסתאבות ושכחת תפקידנו, עד כדי עיוורון מראיית מטרותיו של האויב, למרות מודיעין מדוייק להפליא. כפי שעלה מדבריו של עמית סער, העיוורון לא נבע מבעיה בעיניים, אלא מזהות המוח שפיענח את המציאות. זה התחקיר החשוב ביותר שהרמטכ"ל היה צריך להגיש לשר הביטחון. בחסרונו, גם אופן ניהול המלחמה מתבצע באופן כושל.
"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם; וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג). חיסול הרשע העולמי שפגע בנו, והתיישבות בחלקי ארצנו במקומו, על מנת למלאם בטוב תחת הרוע שהשתלט עליהם, הם הפתרון היסודי, שאף בו לא ניתן להכיר באופן מלא בלי החיבור לזהותנו ומטרתנו.
וזו אכן מסקנת 'התחקיר' בתום שירת האזינו: "אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת... כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה..." (דברים לב, מו-מז). כשהרוח הזו תנשב בהנהגתנו המדינית והצבאית, נוכל סוף סוף לנצח.
הכותב הוא ראש מכון עולמות ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה