רינת דקל קינן, דודתו של שגיא ששוחרר בשבת האחרונה משבי חמאס, מספרת על הטלטלות הרגשיות שמלוות את המשפחה סביב שחרורו של שגיא, על 500 הימים האחרונים שבעיניה הם "חיים בתוך סרט", ועל המשך הפעילות להשבת כלל החטופים.
"חיכינו כמעט חמש מאות ימים ארוכים מאוד, חיכינו וחיכינו, היו ימים של אופטימיות גדולה יותר וימים של אופטימיות קשה והנה הגיע תורנו. תורנו הגיע בהתרגשות גדולה ותפס את המשפחה בעוצמות גדולות של לחזור לנשום, להתרגש עם כל מפגש קטן של שגיא עם אביטל, עם הבנות, עם נעמית אחותנו האימא ויונתן האבא. כל מפגש כזה הוא עבורנו עוד התרגשות גדולה, ואנחנו מחכים להחלמתו ולתהליך שיקומו".
רינת מציינת בדבריה כי המשפחה לא האמינה שתקופת שביו של שגיא תימשך כמעט חמש מאות ימים. "ידענו שאנחנו יוצאים לריצת מרתון, לא חשבנו שזה יהיה כל כך ארוך. מייאוש לתקווה ולאמונה שזה אפשרי, שכשרוצים זה קורה וזה אפשרי וצריך להמשיך וקיבוצו, ניר עוז, מחכה לעוד עשרים חטופים שעוד מחכים שם במנהרות החמאס, בגיהנום הזה ואנחנו חייבים להוציא אותם ואת כל שאר החטופים שעוד מחכים לתורם".
על הטלטלות הרגשיות סביב פרסום הרשימות של משתחררי כל פעימה ופעימה היא מציינת כי מאחר ושגיא אדם צעיר יחסית המחשבה הייתה שהוא יהיה מאותם ששחרורם יהיה רק בסוף. "ידענו מהשבעה באוקטובר שהוא פצוע. הרשימות לא היו ברורות ועד שהקצינה לא מתקשרת ביום השחרור, גם אחרי שברשתות כבר התפרסם השם שלו, נעמית אמרה שנחכה כי הקצינה עוד לא התקשרה. כך חיות המשפחות. אנחנו תלויים בטלפון של הקצין שיתקשר וייתן את הודעת האמת. האישור של הקצינה היה הרגע שבו ידענו שתורו הגיע והוא משתחרר".
אחד הרגעים המרגשים והמדוברים ביותר סביב שחרורו של שגיא הוא הרגע בו פגש לראשונה את בתו, שחר מזל, שנולדה במלון המפונים באילת, המלון אליו התפנתה המשפחה. "הייתה לידה מאוד מרגשת. ליווינו את אביטל בחודשים האחרונים להריונה. לא היה פשוט להחזיק כך את הקטנה בבטן. מזל הוא השם ששגיא נתן לה בחיבה כי הוא לא היה שם כשנתנו לה את השם ואי אפשר היה להתעלם משם החיבה שהוא נתן לה, ושחר הוא גם שחר של יום חדש וגם הבת של תמרי קדם, המשפחה שנרצחה בממ"ד, חברים טובים שלהם ושחר הייתה אחת התאומות, וזה גם לזכרה".
על ציר הזמן של חמש מאות הימים שחלפו מאז ראשית המלחמה אומרת רינת: "זה סרט. אנחנו חיים בסרט. גם החזרה של שגיא מבחינתי היא סוג של סרט. אני רואה את זה בלופים בטלוויזיה ועדיין צריכה לצבוט את עצמי שזה קרה והוא חזר. זה אירוע בלתי נתפס. גם אחותי נחטפה באותו יום, נפצעה והצליחה לברוח. המשפחה עברה טראומה. הם היו שם עשר נפשות שחוו את אותו יום ומנסים להתאושש מזה".
על סיפור חטיפתה של אחותה, מרחיבה רינת ומספרת: "סיפור החטיפה של אחותי נעמית התרחש ברגע היציאה שלה מהבית לאחר שהבית שלה עלה בלהבות והי נחטפה ונלקחה בטנדר עם עוד עשרה חטופים לכיוון עזה, ושם יורד מסק"ר על הטנדר הזה ולצערינו הורג את אפרת כץ שיושבת לידה ממש ונעמית חוטפת רסיסים בכל הגוף. היא נפצעת. האדרנלין הגבוה מחזיק אותה והיא לא מודעת לפציעה שלה והחבר'ה האחרים הם שאומרים לה שהיא מדממת. הם יורדים מהטנדר, מתחילים ללכת ומגיע מהקיבוץ טרקטור עם עוד הרבה מחבלים ובהחלטה של רגע היא נשכבת על הרצפה ועושה את עצמה מתה.
בגלל שהמסוק עוד בשמים הם לא עושים וידוא הריגה וממשיכים עם שאר חברי הקיבוץ לתוך עזה והיא נשארת שכובה על הכביש ובמשך שעתיים זוחלת חזרה לקיבוץ, מגיעה לבית של הבת שלה, דופקת על הדלת ובשלב הראשון לא עונים. אחר כך הם עונים לה. זה היה אחרי שעשרים מחבלים יצאו להם מהבית כך שברור שהם לא יכולים היו לענות. הם לא האמינו שזו היא שדופקת בדלת. הסוף הוא טוב, הם מכניסים אותה".
עד כה טרם פגשה רינת את שגיא עצמו והיא ממתינה בתורה בסבלנות. "אני אומרת שזה זמן שגיא. הוא שמכתיב לנו את הקצב שלו, עם מי הוא רוצה להיפגש ומתי ואיך ומה שהוא ישאל אענה ומה שלא, זה גם בסדר. יהיו עוד מספיק ימים לשתף אותו בשנה הזו".
את השיחה עם ערוץ 7 מקיימת רינת מהכנסת שם היא ממשיכה בפעילות שלדבריה אינה נפסקת עד להשבתם של כל החטופים. "אנחנו דוהרים קדימה. צריכים להוציא משם עוד 73 חטופים שמגיע להם להיות בבית ולהתאחד עם משפחותיהם".