ימים לבנים

אומרים שיבוא עלינו שלג בסוף השבוע. אם אתם קוראים את זה בשישי או במוצ"ש אתם בטח כבר יודעים. אז כמה מחשבות לכבוד החסד הלבן שעוטף אותנו לעתים נדירות.

לקראת כלה

שתים עשרה שנים מחיינו המשפחתיים זכינו לגור ביישוב פסגות שבבנימין. כשהיו החזאים מתפלפלים ביניהם אם ירד שלג בירושלים או לא ירד, ואם ירד האם ייערם, ואם ייערם לכמה סנטימטרים ייערם והאם יצדיק את ביטולה של מערכת החינוך, אנחנו בפסגות ידענו שנכונו לנו ימים לבנים. קשה לתאר את התחושה הזאת, ללכת לישון ביישוב אחד ולקום בבוקר ליישוב לגמרי אחר, להירדם באפור ולהתעורר בלבן. כמו שמלה לבנה שהופכת אישה לכלה, וקשה להאמין שזו אותה אישה שפגשת אתמול בבגדי חולין, כך ממש מרגיש יישוב שמתכסה בבגדי כלה. קשה לזהות את גן השעשועים, השבילים נמחקים, הגדרות מיטשטשים וכל אחד מפלס לו שביל משלו.

איזו מין עליצות ילדותית תופסת את כולם. ילדים שזורקים כדורי שלג זה מובן מאליו, אבל כשפתאום המבוגרים מצטרפים לחגיגה, זו באמת הופכת להיות שמחת חתונה. פתאום כולם יכולים לרקוד את ריקוד השלג הזה, פתאום כל אחד מוצא את הילד שבו. ואפילו מי שכבר הזקין וחושש להחליק, ומתבונן אל כל זה מתוך הבית המוסק שלו, מוצא את עצמו מתלהב ממש כאותם שמתבוננים אל רחבת הריקודים מן השולחנות הכבדים באולם השמחות – ולא יכול לנצח את החיוך הזה שמתפשט על פניו למראה היישוב המושלג.

צבע הנפש

אני חושב שכל צבע עושה רושם אחר בנפש שלנו. לא סתם אנחנו מתארים אירועים קשים בצבע שחור. זהו הצבע של החושך, ועל כן הכינויים "יום שחור" או "השבת השחורה", ולאחרונה נכנס לסלנג הצבאי המושג "שחורות", במלעיל, שכשמו כן הוא, מתאר משהו קודר מאוד שמתקרב. הצבע הירוק מסמל את הטבע, ומשם העמותות הירוקות והריאה הירוקה. הצבע הצהוב גם אצל החיות בטבע מבטא אזהרה, כך צבע הדבורה והצרעה ונחשים ארסיים, ואולי משם סמל החטופים.

הצבע האדום הולך עם הדם, המלחמה והמחיר, ולכן מי שנולד במזל מאדים עלול להיות שופך דמים ויכול לנתב את נפשו להיות שוחט ומוהל. ההטבעה הנפשית של הצבע הזה כל כך חזקה, עד שבמלחמות שוורים מנופפים בפני השור בסדין אדום אף שהוא בכלל עיוור צבעים. זה הכול מיועד לנפשנו, זה לא בשבילו. שמעתי פעם שהבד האדום בכלל נועד להסתיר כתמי דם שניתז מן השור. שוב הצבע נועד לנו. מכאן גם צבעי הרמזור – ירוק: טבע, חופש, אפשר לנסוע. צהוב – אזהרה לקראת בלימה, כוננות. אדום – הצבע שמספר מה עלול לקרות לך אם תמשיך בנסיעה. צבע התכלת מבטא מפגש עם האין־סוף – מים שאין להם סוף, שמיים שאין להם סוף והמפגש ביניהם שיוצר את האופק, האין־סוף. לפיכך התכלת דומה לים, לרקיע ולכיסא הכבוד. האפור הולך עם עצבות וקדרות ומתאר גם אנשים משעממים, וכך כל צבע נוגע בנפש בדרכו והופך גם למושג כמו זה שמבטאים המשקפיים הוורודים.

והלבן? נקי. תמים. ראשוני. שמלת כלה לבנה, בגדי שבת לבנים כלבוש מלאכי, בגדי כהן גדול שמבטאים ניקוי מחטאים: אם יהיו חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו. מה שמאוד מפתיע הוא שהלבן הזה שנראה כמו חלל ריק ופנוי, ממש כמו הביטוי דף חלק, איננו ריק באמת. אור לבן, למשל, הוא הכלאה של אורות משלושה צבעים בסיסיים: אדום, ירוק וכחול. ואולי זה אומר שדף חלק ותשובה מחטאים איננה מחיקת העבר אלא שילוב מדויק של כל אורות הנפש.

צבע החסד

גם בתורה, ובמיוחד בפנימיות התורה, משמשים הצבעים לביטוי של מושגים מהותיים, כשיקוף למידות שבהן מופיע הקדוש ברוך הוא בעולם. האדום הוא מידת הדין, אזור צבעי התכלת והירוק הם התפארת, הממצעת, והלבן הוא מידת החסד. גם ללבן יש גוונים, אבל אולי היפה שבהם הוא צבע השלג.

הגמרא במסכת חגיגה מעמתת בין שני פסוקים הצובעים כביכול את הופעתו של הקדוש ברוך הוא בעולם בצבעים שונים לגמרי. כתוב אחד אומר: "לבושֵיה כתלַג חיוָר ושְׂער רישֵׁיה כעמַר נקא" (לבושו כשלג לבן ושער ראשו כצמר נקי) וכתיב: "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב"? הוא מתואר תחילה לבן כשלג ואחר כך שחור כעורב. מיישבת הגמרא: "לא קשיא: כאן בישיבה, כאן במלחמה. דאמר מר: אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור". השלג הלבן מבטא את ההופעה השמימית של הקדוש ברוך הוא, כזקן היושב בשמיים. הוא עושה שלום במרומיו, בעולם נטול מלחמות ומריבות. הכול שם הרמוני. הוא מתואר כזקן בעל שערות לבנות של זקנה מלאת חסדים. הצבע השחור, לעומת זאת, הוא צבע הבחור במלחמה, שצריך לפלס את דרכו בעולם המורכב שלנו.

והנה לנו מבט אחר על העונג בימים של שלג – לרגע "הזקן היושב בישיבה", הקדוש ברוך הוא כפי שמופיע בעולם החסד העליון, פורס את חסדו על העולם. השבילים נמחקים, הגבולות מיטשטשים, כל עולם הדינים של "שלי שלי ושלך שלך" נעלם ומפנה את מקומו להרמוניה לבנה, הכול נראה אחד, כולו הופך לבן. והנפש שמקבלת דרישת שלום מתוקה כזאת מעולם אחר אינה יכולה להישאר אדישה. השינוי הטופוגרפי שמתרחש בתוך שעות ספורות הוא איזו קריאת נחמה לעולם – גם העולם המוכר לנו בר שינוי, מה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה. חסד ה׳ מלאה הארץ והכול נעשה אפשרי.

אולי בשל כך אחד המראות הפחות יפים הוא מראה הארץ בימים שאחרי השלג, ימי הפשרת השלגים. אולי גם זה ביטוי לצער על החסד האלוקי שמפנה את מקומו שוב לעולם המלחמות והדינים, והנפש ממאנת להיפרד מהנוכחות השמימית שהייתה מנת חלקה בימים הלבנים.

כבשן האש בשלג הלבן

באחד מימי השלג בפסגות התחוור לי ביטוי מפורסם של רבי שמעון בר יוחאי. הוא למד ממעשה תמר עם יהודה את העיקרון הבא: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". אני מבין את העיקרון אף שספק אם אני מסוגל לממש אותו, אבל הבחירה במילה "נוח" משונה מאוד. הייתי מתנסח "חייב אדם להפיל עצמו", אולי "חסיד אדם שיפיל את עצמו", כמעט כל מילה עדיפה על המילה "נוח". בכבשן האש ממש לא נוח.

הלכתי עם השאלה הזאת כמה שנים, עד שראיתי אישה צעירה עומדת בטרמפיאדה בכניסה ליישוב בימי השלג. את המעיל שעליה היא הורידה ועטפה בתוכו, עיטוף בתוך עיטוף, את התינוק שלה. שאלתי את עצמי אם קר לה עכשיו. עניתי לעצמי שאולי לגוף שלה קר, אבל היא לא מרגישה את הקור, היא כל כך עסוקה בהגנה על התינוק שלה עד שהיא לא מרגישה בצער עצמה.

אז הבנתי. רבי שמעון בר יוחאי לא מחפש צדיקים או חסידים שיקריבו את עצמם כדי לא לצער את זולתם. הוא מחפש אדם שירגיש כלפי הנעלב הפוטנציאלי כאילו הוא עצמו ובשרו, עד שלא ירגיש בשלג, לא ירגיש בקור, אפילו בכבשן האש יהיה לו נוח. לא מפני שנוח שם, אלא מפני שעכשיו הוא לא מרוכז בעצמו, רק מנסה לגונן על חברו. כמו אמא. כמו האמא ההיא מהשלג בפסגות. כמו האשת חיל ההיא ש"לא תירא לביתה משלג". עכשיו בואו נספוג אל תוכנו את הימים הלבנים.

לתגובות: liorangelman@gmail.com