מתוך כאב עמוק ואהבה גדולה, נלווה את אהובינו שירי כפיר ואריאל, ולא בהתנצלות ובבקשת סליחה.
הבן המתוק שלי יהונתן נהרג כשהסתער על מחבלים שירו על המחלקה שלו. אף אחד לא אשם במותו מלבד חמאס. אף אחד לא צריך לבקש סליחה מלבד חמאס.
כשאתם רואים אותנו במעמקי היגון. כשאתם רואים אותנו כואבים ובוכים ולבכם יוצא אלינו, אל תתבלבלו בהבנת הרגש שלכם. זו לא אשמה, זו השתתפות בצערינו שהוא גם צערכם שלכם, ותודה לכם.
אני רואה בפליאה את שלטי הסליחה כלפי משפחת ביבס. אני מסתכל בתמונות פניהם היפות ואין בי שום צורך להתנצל. לא אני הרגתי אותם לא אני גרמתי למותם. אני לא מבלבל בין רגשות כאב לרגשות אשמה. וגם אתם לא צריכים לבקש סליחה.
אין לכם ולי שום קמצוץ של שותפות עם הידיים הטמאות שעשו את הפשע הנתעב הזה. כי 'סליחה' פירושה אשמה. סליחה הכתובה בעברית פירושה האשמתנו את עצמינו. האשמה של עצמינו מובילה לסכנה חמורה של הדרדרות לחילופי מהלומות בתוכנו, לציד אשמים, ולהכאה על החזה של הצד הפוליטי המתנגד לנו ולפילוג ולשיסוי ולשנאה. וזה כל כך מחליש.
בימי מלחמה, בימים שעלינו להיות מאוחדים, חובה עלינו לומר בקול צלול וברור: האשמה היא על אויבינו האכזריים. רק עליהם. הם טבחו, הם רצחו, הם אנסו הם החריבו. ואין להם סליחה ואין להם מחילה ואין להם כפרה. יש להשמיד אותם. את הרוע הזה. אנו חייבים להמשיך לעשות זאת דרך קני הרובים, הטילים והתותחים עד השמדם.
אחרי המלחמה חובה על גופים מקצועיים שיחקרו את כל הטעויות: המדיניות, הצבאיות, והאזרחיות, שדרכן הצליחו אויבינו לבצע את מה שזממו לעשות תמיד. חובה להסיק מסקנות, ויש לתקן השקפות עולם, ויש להחליף אנשים שטעו.
אבל תמיד יש לזכור שכוונתם של כל הטועים הייתה לעשות טוב לעם הזה. ואין להשוות בשום פנים ואופן טעויות לרצח, מדינאות לזדון וקבלת החלטות להפקרה.
אז היום כשאתם עומדים במסע ההלוויה. אל תניפו שלטי סליחה. הניפו שלטי הזדהות, חיבוק, צער, ואהבה. לא עת דרישת סליחות העת הזו. לא עת חיפוש אשמים. עת החזרת חטופינו. עת השמדת אויבינו. .עת ניצחון.