רנ"ג איציק הרטמן, מפקד מערך האזכרות הצבאי, ערך מאז ה-7 באוקטובר מאות הלוויות של חללים ופניו הפכו מוכרים מאוד לציבור.
הרטמן התארח באולפן ערוץ 7 וסיפר על ההתמודדות עם הרגעים הקשים במיוחד שליווה והיה חלק מהם לאורך ימי המלחמה. הרטמן בן 49 מרחובות והוא דור שני לשרת ברבנות הצבאית - אביו היה מפקד מתקן החללים במשך 25 שנים.
"ההלוויה היא השלב האחרון של הטיפול בחלל שהרבנות הצבאית עושה. כשאנחנו מטפלים בחלל, אנחנו מסתכלים על המשפחה - ההורים, הילדים. כשאנחנו מבינים מי עומד מולנו, הקושי שלנו הוא אפס קצהו של הקושי שהם חווה. קשה לנו, זה נכון, אבל להם קשה יותר. הם נתנו את היקר להם מכל שלא יחזור לעולם. אנחנו ממשיכים לחיות.
בדרך כלל במהלך ההלוויה נשתדל שלא לדמוע, אבל זה קורה, כי בסוף אנחנו בני אדם עם נפש וזה קשה לנו. אבל לפני הכל אנחנו מסתכלים על גודל המשימה - והיא להביא את החלל לקבורה בכבוד הכי ראוי שהוא יכול לקבל - וזה מחזק אותנו", מוסיף הרטמן.
הוא מתאר גם חלק מהתהליך. "כשאנחנו מקבלים את החלל, ברגע שהוא מגיע אלינו או ברגע נפילתו, הדבר הראשון שאנחנו בודקים הוא האם יש אפשרות לבצע פרידה מהחלל - להראות למשפחה את הפנים שלו. כשאנחנו מטפלים בחלל, אנחנו מרגישים שיש איזושהי משפחה שמרחפת מעלינו ובודקת אותנו לאורך כל הדרך, לראות איך אנחנו מטפלים ביקר להם. אנחנו נעשה הכל, בכל מחיר, כדי שהמשפחה תוכל לבוא ולהיפרד ולראות את פני החלל שלה לפני שיובא לקבורה".
הרטמן מסביר שלצד הלוויה קיים ליווי ארוך טווח של המשפחות השכולות. "הרבנות הצבאית נוגעת בחלל מרגע נפילתו ועד העברתו לקבורה וגם לאחר מכן באזכרות במהלך השנים. המצב זה מאפשר לנו שליטה מלאה לכל אורך הדרך ומתן מענה למשפחות. ביום הנפילה משפחות מאבדות את הזמן, הן לא שואלות חלק מהשאלות ביום הנפילה, והן עולות לאחר מכן. צוותים שלנו נכנסים למשפחות, נותנים תשובות בשקיפות מלאה, כפי שאנחנו מחוייבים כרבנות. על כל שאלה הם יקבלו תשובה".
כשהוא נשאל האם היה רגע מסוים או הלוויה שנחרטו אצלו משיב הרטמן "אי אפשר להגיד שיש משהו בחלל כזה שאין בחלל אחר. כל חלל הוא עולם מולאו, כל חלל הוא בן למשפחה, או אבא למשפחה. אבל אין ספק שרגעים קשים הם כשילדים קטנים אומרים קדיש על ההורים ובמלחמה הזו ראינו את זה לצערנו המון. יש כמות בלתי נתפסת של יתומים שנשארו במלחמה הזו. אין ספק שלעמוד בלוויה ולתת לילד להגיד קדיש על אבא זה משהו שלאורך השנים כמעט ולא ראינו. אלה רגעים שנחרטים בלב ולעולם לא יצאו".
עם זאת, לדעתו, הקושי של אנשי הרבנות אינו הפקטור החשוב במשוואה. "הקושי שלנו הוא משהו מתמשך, כי אנחנו פוגשים את המשפחה כשהיא באה להיפרד מהיקר לה, פוגשים אותם בלוויה, ואנחנו לצערנו גם ממשיכים ללוות אותם באזכרות. הרבה משפחות מבקשות את אלה שטיפלו ביקר להם, שיבואו ללוות אותם לאורך השנים באזכרות. במלחמה הזו היו עשרות אנשי מילואים שבאו וערכו הלוויות ואזכרות והיו צמודים למשפחות".
לשאלה האם משפחה מאמינה מתמודדת באופן שונה מאחרות עם הבשורה המרה מכל הוא משיב "אין ספק שאמונה מחזקת. אמונה זה משהו שמחזיק את הבן אדם. אבל אני אפתיע אותך ואני אגיד לך שגם משפחות שהן לא נקראות משפחות דתיות, כשפגשנו אותן ברגע האמת, ברגע הכואב הזה, שבדרך כלל רואים את זה בעיקר בחדר הפרידה, הנקודה היהודית יוצאת והם מדברים על אמונה. במלחמה הזו ראינו דברים שלא ראינו לאורך שנות דור".
הרטמן מבקש להזכיר גם את גבורתם המיוחדת של הנופלים ואת גדולת הדור שהתגלתה במהלך המלחמה. "לדור הזה, הייתה לו סטיגמה של דור המסכים, מנותקים מהעולם וחיים את עולמם הקטן והעולם הגדול פשוט לא מדבר אליהם. ראינו פה במלחמה שזה בוער בהם, כולם באו ונלחמו למען עם ישראל. שמענו הורים שבאו להיפרד וסיפרו שהילד היה בתאילנד או במקום אחר בעולם והודיע להוריו שהוא רוצה לחזור לארץ. האמא יודעת לקראת מה הוא הולך ואומרת לו שאין כרטיסים כי היא לא רוצה שיבוא למלחמה. הוא מצא כרטיס טיסה באלפי דולרים, התעקש לבוא לארץ ולהילחם, תוך שהוא יודע שהוא יכול למסור את נפשו.
זו גדולתו של עם ישראל. מסתבר שהדברים החבויים האלה פורצים ברגע האמת. וזה משהו שבאמת לא ראינו לאורך השנים. חללים השאירו אחריהם מסרים כתובים - אנחנו באים על מנת למות למען ארצנו ולמען עם ישראל. זה משהו שכנראה לא ידענו, אבל ראינו שהדור הזה הוא דור סגולה".
איציק הרטמן אמור לסיים את תפקידו בקרוב והוא מתייחס גם למחיר המשפחתי של התפקיד הייחודי לאורך השנים. "אלמלא התמיכה הביתית היה קשה מאוד לעשות את התפקיד. לכל אורך שנות שירותי, תמיד היינו מתכננים איזשהו טיול בחופש עם הילדים או משהו דומה אבל כולם ידעו שאם יש מקרה של חלל הכל מתבטל ואבא הולך לעבודה.
הילדים התאכזבו הרבה פעמים ובכו ותהו למה הם צריכים להפסיד. המענה שלי היה שאנחנו אולי הפסדנו משהו שנוכל להשלים מחר, מחרתיים או בפעם אחרת. לעומת זאת, אותה משפחה שאיבדה ילד, לעולם לא תקבל אותו חזרה. ביקשתי שייקחו את זה בפרופורציה הנכונה. כשהדברים נאמרים בדרך הנכונה, הילדים מבינים ורואים את זה, שאנחנו נותנים מעצמנו מעט למען אלה שלצערנו כבר אינם איתנו".