מנהיגי ישראל לדורותיהם יכולים להעיד כמה פעמים הם עמדו ניהלו מול נשיא ארצות הברית שיחה דומה מאד לזו שזלנסקי ניהל מול טראמפ, באותם טונים ובאותם ניסוחים.
בנימין נתניהו, ראש הממשלה הישראלי שתקופת כהונתו היא הארוכה ביותר, אבל רובה היתה מול נשיאים דמוקרטים שתמיד אהבו לעשות צרות למדינת ישראל (קלינטון, אובמה, ביידן) עמד גם הוא כמה פעמים בשיחות דומות מאד מול הנשיא האמריקני – רק שהשיחות ההם לא היו מול מצלמות כל העולם, אלא בארבע עיניים בחדר הסגלגל.
פרטי השיחה לא שודרו מיידית, בזמן אמת, לכל קצווי תבל, אלא נודעו כעבור שנים כשנפתחו הארכיונים, או לפני כן כשהמסמכים דלפו לאיזה אתר אינטרנט, או כשפורסמו ספרי זיכרונות האישים שנכחו בפגישה או עוזריהם. רק אז נודעו פרטים מהשיחות הקשות של בגין מול קרטר, שמיר מול בוש האבא, ואפילו פה ושם רבין מול קלינטון.
אבל לאותם מנהיגים היתה התבונה לשמור את המחלוקות בחדרי חדרים, לצאת מהפגישות בחיוכים מאולצים ולדקלם ש'קיימנו שיחה קונסטרוקטיבית לקידום התהליכים החיוניים למען כל העמים במזרח התיכון'. פעמים רבות, במצבים של מחלוקות תהומיות, גם להדליף אח"כ לעיתונאים בשם 'מקור בכיר' מה באמת נאמר באותם חדרים, כמובן הדלפות מגמתיות. נשיאי ארה"ב תמיד הצטיינו בזה.
ולמרות זאת, היתה פעם אחת פגישה מול המצלמות בין נשיא אמריקני לראש ממשלה ישראלי, שחשפה מחלוקות משמעותיות בין שני הצדדים. וזה היה דווקא בין נשיא וראש ממשלה שהיו ביחסי ידידות עמוקים, שרחשו כבוד ואפילו אהבה זה לזה, ובאחת התקופות הטובות ביחסים בין שתי המדינות.
ב-11 באפריל 2005, ביקר ראש ממשלת ישראל אריאל שרון אצל הנשיא בוש בחוותו בטקסס. בין שרון ובוש היו יחסים אישיים מעולים. שרון עמד לבצע בתוך 4 חודשים את עקירת גוש קטיף ועוד 4 יישובים בצפון השומרון, לשמחת האמריקנים שתמיד התנגדו להתיישבות ביש"ע.
שנה לפני כן העניק בוש לשרון את המכתב המפורסם שבו לכאורה הכיר ב'גושי התיישבות' בתמורה להתנתקות (אם כי במכתב אין לכך זכר. זה היה ספין תקשורתי של שרון). 3 שנים לפני כן העניק בוש תמיכה מלאה בישראל במהלך מבצע 'חומת מגן'. שרון גמל לו שנה אח"כ, ביוני 2003, כשאימץ את תוכנית 'מפת הדרכים' של בוש להסדר בין ישראל והרשות הפלשתינית, שעיקרה מדינה פלשתינית. העובדה שהנשיא בוש הזמין את שרון באופן פרטי לחווה שלו, העידה על אינטימיות מיוחדת ביחסים בין מנהיגי ישראל וארה"ב באותה עת.
הביקור של שרון בחווה של בוש התחיל ברגל ימין, בחילופי מחמאות ובהשגת הסכמות כלפי חוץ. אבל דווקא במסיבת העיתונאים המשותפת עם שרון, מצא בוש לנכון להביע מול כל כלי התקשורת, כששרון יושב לצידו, עמדה פומבית נגד הרחבת ההתנחלויות, בדגש על מעלה אדומים – עמדה שעמדה בסתירה להכרה לכאורה של בוש ב'גושי ההתיישבות'. אל מול המצלמות, מול פניו המופתעות של שרון, אמר בוש: "הבעתי בפני ראש הממשלה את דאגתי שישראל לא תנקוט בשום פעולה הנוגדת את מפת הדרכים. לכן על ישראל להסיר מאחזים בלתי מורשים וליישם את התחייבויות מפת הדרכים בנוגע להתנחלויות בגדה המערבית. כחלק מהסכם השלום הסופי, יש צורך שלישראל יהיו גבולות בטוחים וברורים, שינבעו מהחלטות מועצת הביטחון. הבהרתי לשרון כי ישראל מחוייבת שלא להרחיב את ההתנחלויות בשטחים".
בוש הוסיף, גם זאת בפומבי, כי "ארה"ב תומכת במדינה פלשתינית. ארה"ב תמשיך לעבוד עם הקהילה הבינ"ל כדי לבנות משטר חוק וסדר ולבנות כלכלה משגשגת ופורחת". הוא הוסיף כי "שרון אישר את התחייבותו למפת הדרכים".
שרון, שהופתע מדברי בוש, לא היסס מלהביע עמדה מנוגדת בו במקום, שבה הדגיש והבהיר עד כמה הוא "רואה ברצף הטריטוריאלי שבין מעלה אדומים לירושלים דבר משמעותי לישראל".
בוש שב וחזר פעם אחר פעם על ההתנגדות האמריקנית להרחבה של מעלה אדומים, ושרון שהבין שהשיחה מתפתחת לעימות פומבי לא רצוי לישראל, מיתן את הטון ואמר: "זה מוקדם מדי, זה יכול לקחת שנים רבות, יהיו הזדמנויות להמשיך את שיחותינו".
במשפט הזה ניסה שרון לפרק את המוקש של ההתנחלויות ולסיים את הדיון, אבל גם הוא רק חיזק את המחלוקת בין הצדדים. האמריקנים הבהירו כי אחרי ביצוע הנסיגה מעזה יבואו מהלכים מדיניים נוספים. ראש ממשלת ישראל מסביר למעשה עד כמה מבחינתו מהלך כזה רחוק. בוש דיבר על 'חודשים', שרון דיבר על 'שנים'.
את הגלולה המרה של חילוקי הדעות ניסה שרון להמתיק בהתחייבות כי "אמלא את התחייבותי כלפיך, אדוני הנשיא, להוריד את המאחזים הבלתי חוקיים. אין בכוונתנו לשלוט על הפלשתינים, ישראל היא מדינת חוק". את המשפט הזה אמר שרון בלי שמץ של מבוכה. חודש לפני כן הגישה לו עו"ד טליה ששון את 'דו"ח המאחזים' שהכינה לפי הזמנת שרון, שקבע שרירותית שכל המאחזים 'אינם חוקיים' וצריך להוריד אותם, גם אם מבחינה משפטית החוק היה לטובת רוב המאחזים. לדו"ח המופרך הזה התכוון שרון כשאמר ש'ישראל היא מדינת חוק'.
בסופו של דבר, שרון ביצע את ההתנתקות לשביעות רצונו של בוש, אבל לשמחתנו לא הספיק להוריד את כל המאחזים לפני שחטף את האירוע המוחי השני שלו. רוב המאחזים נותרו על כנם, למעט כמה בודדים – יותר מדי – שהורדו בגלל תרגילים של המערכת המשפטית, לשמחת הממשל האמריקני כמובן.