אשת החינוך עפרה אבוטבול היא אולי הר"מית הראשונה בהיסטוריה של הישיבות התיכוניות. בכנס המנהלים של הציונות הדתית באילת היא התארחה בפודקאסט של עוזי ברוך וסיפרה על התפקיד והמעמד.
לאחר עשרות שנים בשדה החינוך, לפני שש שנים קיבלה עפרה אבוטבול את תפקיד הר"מית בכיתות קטנות בישיבה התיכונית נועם בעוד הר"מים הגברים הם מחנכי הכיתות הגדולות. עפרה מספרת על הבקשה שקיבלה לאחר שנים בהן מחנכות לא הופקדו על כיתות התיכון, אלא רק על כיתות חטיבת הביניים. היא התבקשה לקבל על עצמה את תפקיד המחנכת, הר"מית, של כיתה י' מקדמת "שהחריבו את הישיבה...", כלשונה. "ברוך ה' היום הם מלאים באהבה לישיבה, כולם יצאו עם תעודת בגרות".
"כנראה הבינו שצריך את החמלה הנשית", היא אומרת ומוסיפה כי הרכות שבמחנכת אישה מתאימה יותר, לתפיסתה, לאותם תלמידים שקשה להם ואכן הכיתות הקטנות הן "כיתות עם בעיות תקשורת, בעיות רגשיות, מה שמצריך המון חום ואהבה, להבין שאם הילד ירק עליי אתן לו נשיקה. אם הילד מתנהג התנהגות לא הולמת זה לא בגלל שאני לא בסדר אלא בגלל שקשה לו, ואם קשה לו אעזור לו להתרומם אל מעל הקושי ולא אוסיף לו קושי בעצם זה שהוא פגע בי".
כמי שלמד בכיתתה של אבוטבול לפני כארבעים שנה, מזכיר לה עוזי ברוך את תשובתה המאכזבת כשניסה לעלות להקבצה א' בזכות עוד ועוד שאלות ששאל בכיתה. אבוטבול השיבה לו אז שלפי שאלותיו נראה שהוא צריך לרדת להקבצה ב'... "השתניתי מאז", היא אומרת בחיוך.
על אתגרי ההוראה כיום לעומת האתגרים שהיו בעבר, אומרת אבוטבול כי להערכתה לא נכון לומר שהיום קשה יותר. "בעבר קיבלנו כיתות הטרוגניות, גם אם היו הקבצות. הילדים המיוחדים שאני מחנכת אותם לא קיבלו מענה באמת. היום ילדים עם בעיות רגשיות הם ילדים מהממים שיש להם הכול אבל צריך לדעת להקשיב לקול שלהם ולא 'אתה מתחצף, אז אתה יוצא החוצה ומסולק'".
להערכתה הגישה שאפיינה את מערכת החינוך בעבר הובילה לאובדן של לא מעט תלמידים שיצאו מהמסגרת בתחושה שהם חסרי יכולת, "היום הם מבינים שהם מסוגלים ויכולים. המערכת הבינה שהיא צריכה להקנות להם יותר משאבים כדי להוציא מהם את מה שניתן להוציא מהם". כאשר מורה עומד גם מול עשרים תלמידים ולא מעבר לכך, הוא לא מצליח להגיע לאותם שלושה או ארבעה שזקוקים לעבודה יחידנית. "היום בגלל המיון יש להם מטפלים, הכיתות קטנות, ולכן הם מצליחים הרבה יותר".
לדבריה כיום ההשקעה בכיתות התקשורת, הכיתות הקטנות, רבה הרבה יותר מבעבר, וזו הבנה שקיימת במשרד החינוך ואנשיו. בין השאר מדובר במטפלים מסוגים שונים ואף קייטנות בקיץ, מה שמאפשר להורים להתמודד ביתר קלות ומנגד מעניק לילדים עצמם תחושת מסוגלות בדרכם להישגים בעקבות ההקשבה לקשיים האישיים שלהם.
על עצמה היא מספרת ומתמצתת את ההבדל שחל בה ובשיטת החינוך בה היא נוקטת היום לעומת העבר: "אני יכולה להעיד על עצמי שנהייתי רכה יותר. הייתי מאוד קשוחה בנושא של זמנים, הייתי קשוחה גם כמחנכת בקטע של התפילות עד שהבנתי שזה שלהם ולא שלי. אני לא רבה איתם על התפילות. אני מראה להם דוגמא אישית, אני מספרת על זה שאני הולכת בכל שבת לבית הכנסת ושומעת את הקריאה בתורה וביום ראשון מדברת על פרשת השבוע ששמענו, והם מבינים שהנה המורה שיש לה משפחה גדולה ואורחים מקפידה לקום לבית הכנסת, ואני מאמינה שזה יגרום לחלקם לקום לבית הכנסת, אבל זה שלהם. בנושא האיחורים, הרבה יותר רכות. אני יכולה לכעוס על תלמיד שמכעיס אותי, אבל הוא גם יקבל סוכריה. זה לא היה פעם".
על דרכה בעתיד אומרת אבוטבול כי אמנם אתגר ההוראה אינו פשוט, אך כאשר מבקשים ממנה להירתם למערכת מתוך תחושת שליחות, היא לא יכולה לסרב. "זו שליחות חד משמעית. הייתי יכולה לפרוש ולעבוד חצי משרה, אבל כשאומרים לי שרוצים אותי מחנכת בכיתה מסוימת, ואני יודעת שאני מסוגלת לעשות איתם את הדברים, אז אני עובדת ולא מוותרת לעצמי".