משה רבנו נולד בז' באדר ונפטר בז' באדר, שחל השנה בערב שבת קודש תצווה, אשר הינה הפרשה שבניגוד לכל הפרשיות האחרות מאז לידת משה, שמו אינו מופיע בה כלל. זאת מדגיש זאת בעל הטורים [שמות כז,כ]. אך כמה סמלי הדבר שהיעדרותו, הסתלקותו, לבית עולמו מודגשת בהיעדרותו מהפרשה הנקראת בשבוע פטירתו.
עם זאת, על פי הגמרא במסכת מכות [יא.] הסיבה להיעדרות משה מהפרשה היא משום שקללת חכם אפילו על תנאי, סופה להתקיים. והיה זה משה-רבנו שמתוך מסירות אין קץ לעם-ישראל, על הצורך בכפרה על חטא העגל, אמר לקב"ה: 'וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ'.
מה ביקש משה למחוק מספר התורה? הסביר ידידי ר' שכנא רותם ע"ה: ביקש הוא למחוק את המילים 'וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ' שנאמרו אחר קריעת ים סוף, 'וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ'. וכל כך למה? כי אמונת ישראל תלויה במציאות ה' ואינה תלויה כלל במציאותו ובקיומו של 'משה עבדו', שהרי גם גדול הנביאים, בן אנוש הוא ואחרי מאה ועשרים יסתלק לבית עולמו כאחד האדם. לכן ביקש משה לסנגר על עם-ישראל, שהרי בכל עת אשר אירעו להם ניסים, היה הנס מתרחש כשמשה עושה תנועה עם המטה שבידו.
כך במכות מצרים, כך במפגשים עם פרעה, וכך בקריעת ים סוף, הים לא נקרע עד שעשה משה את דבר ה', ככתוב תחילה 'וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת', ובקריעת ים-סוף, 'וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם'. כל עוד לא הרים משה את ידו עם המטה שבידו, הים לא נבקע. יתר על כן, לא בסתם מטה מדובר, אלא במטה עליו אומר הילקוט-שמעוני בשמות [קסח], שהוא נברא אחרי ברוא בורא-עולם את השמים ואת הארץ, ועמו החל אדם-הראשון לעבוד את האדמה משגורש מגן-עדן.
ומוסיף הילק"ש בחקת [תשסג] שכך עבר המטה מדור לדור אל יעקב-אבינו שאמר 'כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן ' [בראשית, לב,יא]. והוא המטה שהיה ביד יהודה ... והוא הנמצא עתה ביד משה ואהרון ואף בעתיד ביד דוד המלך שנאמר: 'וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים' [שמואל א, יז, מ]. מטה שהיה ביד כל מלך עד שחרב בית-המקדש.
לא פלא הוא אפוא שכאשר בושש משה לרדת מהר סיני, אמרו 'כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ'. [שמות לב, כג] - 'ומֹשֶׁה עַבְדּוֹ' בושש לבוא. נוצר אפוא משבר אמוני, מה יהיה מעתה והלאה. לכן ביקש משה מהקב"ה שימשיך להנהיג את עם ישראל בדרך הנס, אך בלעדיו. בורא-עולם לא הסכים עמו. דרך הנס הינה זמנית, ולא באה אלא כדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא, שידע האדם ויודה לה' שבראו, ושיאמין כי כל דרך הטבע הינה נס לא פחות מהניסים עצמם. כל המציאות בארבעים שנות המדבר לא הייתה אלא הכנה לחיים על פי דרך הטבע בארץ ישראל.
מדרגת מסירות-הנפש של משה-רבנו לכלל ישראל, על כל חלקיו, צדיקים, בינונים ואף רשעים, הייתה כה גבוהה, באופן שביקש לקרב את הרחוקים, ואפילו את ה'ערב רב'. ואמרו בזוהר שחסדיו של משה היו גדולים אף משל אברהם, שאברהם-אבינו כשביקש על אנשי סדום, התנה זאת בכך שאולי ימצאון שם עשרה צדיקים, אבל משה-רבנו ביקש כפרה לעם-ישראל, בלא שום תנאי, שהרי אמר לקב"ה: 'וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ'.
משה מסר נפשו על כלל ישראל, למרות שהקב"ה הבטיחו, כפי שנקרא בשבת הבאה: 'וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל'. [שמות לב,י] . מה יפה הוא הציור בו אומרת הגמרא במסכת ברכות, תפסו משה לקב"ה כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו-של-עולם, איני מניחך, עד שתמחול ותסלח להם. וכן מסר עצמו למיתה עליהם, על ישראל. [לב.].
דומה כי לא בכדי, בפרשת תרומה מופיעים כל כלי המשכן, להוציא מזבח הקטורת המופיע בדד בפרשתנו, פרשת תצוה. שהרי אחד מסממניה של הקטורת הוא החלבונה, שריחה כידוע רע, ומסמלת היא את רשעי ישראל. אך כפי שאנו אומרים מדי יום, אם חיסר אחת מכל סממניה, חייב מיתה.
הקטורת אינה יכולה להיות ריח ניחוח לפני ה', אלא כאשר היא מכילה את כל אחד עשר סממניה, ובכללם החלבונה, כי רק כך היא מסמלת את כלל ישראל ללא יוצא מן הכלל. ככתוב: 'קח לך סמים: נטף ושחלת וחלבנה, סמים ולבונה זכה' [שמות ל, לד]. אגב, הגמרא במסכת כריתות אומרת שמשקל החלבנה בתוך תערובת הסממנים כולה הוא שבעים מנה, היינו, כרבע מכלל כמות אחד עשר הסממנים שבקטורת.
החלבנה מסמלת כאמור את הרשעים שבעם-ישראל, אך ידיד נפשי, הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, נהג לומר שהחלבנה מסמלת את מעט הרע שבכל אדם ואדם. בשל כך, מהקטורת לימדונו חז"ל, לומר לפני תפילת 'כל נדרי', 'על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים', כי כך ודווקא כך מתקבלת התפילה לפני בורא-עולמים. [שולחן-ערוך, אורח-חיים, תריט]. מכאן גם המקור לצירוף פושע למניין. אומר השולחן-ערוך אורח-חיים [נה ,יא] שעבריין שעבר על גזירת הצבור או שעבר עבירה, אם לא נידוהו, ניתן למנותו במניין העשרה.
עם זאת, במשנה ברורה שם, חילק, שדווקא מי שעבר עבירה לתיאבון, לספק את תאוותו, ניתן לצרף, אבל מי שעבר עבירה להכעיס, [כאותו שהתגרה ואכל ביום-כיפור להכעיס בפני מתפללים בתל-אביב], אין לצרפו. וזכורני כשהיינו כלוחמים, במעוז הכפר שעל גדות תעלת סואץ, והיה מנין מצומצם, יחד עם חייל שעישן בשבת, פסק לנו מו"ר הרב שמעון וייזר, שאם אותו אחד לא יעז לעשן סיגריה בשבת בפני הרב הראשי לצה"ל, אזי ניתן לצרפו. ואכן כך הוא במשנה-ברורה, שאם אותו שמחלל שבת, מתבייש לעשות זאת בפני אדם גדול, אף שעושה דבר זה בפני כמה אנשים גם זה לצנעה יחשב, ולא לפרהסיה ולכן מותר לצרפו. [שפה,ו]
על כל פנים, דווקא בפרשה בה מודגש בקטורת, שריח ניחוח לה', הינו דווקא בהקטרת כל אחד הסממנים יחד, ואם חיסר אחד מכל סממניה אף חייב מיתה, כי אין היא מסמלת את כלל ישראל, דווקא ממנה נעדר משה-רבנו שידע לאחד ולכבד את כלל ישראל. משה-רבנו שאמר בפני ריבונו-של-עולם, ימות משה ומאה כיוצא בו, ולא תנזק ציפורנו של אחד מישראל. [דברים-רבה ז,י].
עם זאת יש אומרים שטעם נפקדות משה מהפרשה הוא משום שפרשה זו יוחדה לאהרן הכהן, שהרי עוסקת היא בעבודתו ובבגדי הכהונה, ואף פותחת בהדלקת נרות המנורה, שהיא כידוע עבודתו וכשם ששמח אהרון בליבו כשקיבל משה אחיו הצעיר ממנו את השליחות בהנהגת ישראל, כן שמח משה בליבו בתפקיד הכהונה שקיבל אהרון אחיו הגדול, שמח שניתן לו המקום הראוי והייחודי בפרשתנו.
אך הבה נעבור להתבונן מכהן גדול אחי משה ל'כהן גדול' שנהג כמשה, הלוא הוא מרן הרב הראשי הראשון לישראל, הרב אברהם-יצחק הכהן קוק זצ"ל, שהרי כמשה רבנו, מסר נפשו על כלל ישראל, ואף מזכה לקיתונות על כך, המשיך בדרכו. ידע הוא שכשם שהבריח התיכון המסמל את אחדות כלל ישראל, הצריך נס על מנת להקיף ולחבר קרשים מצפון, ממערב ומדרום, מבלי להשאיר שום קרש מחוץ לבריח התיכון, גם קרש המונח בקרן זוית. כך ידע הוא להמשיך בדרך משה רבנו שהקים את המשכן, דרך המאחדת והאוהבת כל אחד מישראל, כי כולם ללא יוצא מהכלל עומדים על בסיס אותם אדנים, אדני הקודש.
אהבת ישראל כה עוצמתית, כשל משה, באה לידי ביטוי בין היתר, באחת מאיגרותיו של מרן הראי"ה קוק ז"ל, משיב הרב למי ששאלו עצה - האם לעזור ולסייע לבניו שאינם הולכים בדרך ה'. וכך כתב: דעתי מסכמת שאין לנו להתייאש משום בן ישראל... עכשיו אפילו הדעות היותר רעות עומדות הן על הבסיס של בקשת היושר והצדק, שלאמיתו של דבר היא בעצמה דרך ה', אותה דרך שציווה אברהם-אבינו את בניו ואת בני ביתו לעשות צדקה ומשפט. הנשמה הפנימית של קדושת ישראל מסתתרת בקרב לבבם וכאשר רואים את רוב העוול הנעשה בסדרי המדינות על פי השקפתם, נעשו הם ללוחמים בעד הכלל. אך אומר הרב, למרות טעותם, אין לדמותם לאותם רשעים ההולכים אחר תאוותם ללא כל מטרה של יושר ולבסוף יכירו הם את המעוות וישובו אפוא לדרך ה'.
ב'שמונה קבצים [ב,עו] אף הרחיב הרב את אהבתו לעולם כולו באומרו, 'איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות, את כל העמים, רוצה אני בכל מעמקי, בתפארת הכל'. והוסיף שכמובן אהבתו לישראל היא יותר נלהבת, יותר עמוקה, אבל החפץ הפנימי שבו מתפשט בעזוז אהבתו לכל והוא נובע מעומק הקודש של החכמה, של הנשמה האלוקית. ובמקום אחר כתב שנוהג הוא כמשה-רבנו שידע כאמור לקרב רחוקים ואמר לקב"ה, 'אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת'. [מכתב לרידב"ז - הרב יעקב דוד וילובסקי].
כאמור, משה-רבנו נפקד מקומו מפרשת תצווה, מבלי להשוות, אך כך קרה באופן מעורר תמהון כשנפקד השנה לראשונה מקומו של מרן הרב קוק זצ"ל מההקדמה ללוח ארץ-ישראל הנודע מיסודו של רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי זצ"ל. לוח שהפעם ערך בהידור נכדו, הרב צבי אריה, יבלח"ט, במלאת 120 שנה ליסוד הלוח. זאת, למרות הקירבה הגדולה וההערכה העצומה שהייתה בין שניים, כעולה מהמאמר המלומד 'שברי לוחות' של ידידי הרב פרופ' נריה גוטל.
- למרבה הפלא, ואולי אין זה פלא, אותה יד עלומה שהעלימה בזדון או בשגגה, את מרן הראי"ה, העלימה בלי משים גם את קיומה ומקומה של פרשת תצוה בלוח. דווקא פרשת משפטים מופיעה פעמיים, ואולי אכן ראוי להיזהר שלא תצא אש שתמצא קוצים ונאכל הגדיש וגם הקמה וגם השדה... נישא תפילה שנזכה לרוץ כַּצְּבִי, ולהיות גיבורים כָּאֲרִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִינו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, בדרך הישר והרצוי, תוך השבת עטרה ליושנה, ומתוך מידת אהבת-ישראל הגדולה הנלמדת הן מהמנהיג הראשון של עם ישראל, והן ממרן הרב הראשי הראשון של עם-ישראל עם שובו לארצו והקמת מדינתו על ידי כלל ישראל.
ר' עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל