ערב שבת קודש פרשת תצוה, שבת זכור. לבקשתי, הקבינט אכן ידון ביום ראשון הקרוב גם בהיערכות לרמדאן. אמנם קצת באיחור (יום ששי הראשון של הרמדאן כבר כאן, וההנחיות כבר ניתנו), אבל בפתיחות ועם מוכנות לשנות מה שצריך.
בשעת כתיבת שורות אלה, אני עדין מקווה ומתפללת, שברקע הדיון יעמדו בקשותיי ואזהרותיי בלבד, ולא קורבנות דמים חלילה. יש משהו מוזר ומאד מטריד בגישה של כל גורמי הבטחון לאורך כל השנים לחודש הזה, שרבים כבר מכנים אותו "רמדם": מצד אחד בדו"חות ובהערכות המצב הם מציגים באופן מדעי את נתוני הפיגועים, את הזינוק החד בגרפים מידי שנה, ואת הידיעה הברורה שההסתה הדתית והלאומנית ברמדאן מייצרות מוטיווציה גבוהה, ממש דחף-דתי, לרצח יהודים, ומצד שני הם ממשיכים בהמלצותיהם ל"הקלות", ל"פתיחת מחסומים", ולשאר "מנהגי רמדאן" שתוצאתם הברורה, הכתובה בדם רב, היא נגישות גבוהה מאד למחבלים לבצע את זממם.
לתומי חשבתי, שלאחר כניסתי לקבינט יתגלו לי נתונים שלא ידעתי, שאולי יפיסו את דעתי ויגרמו לי להסכים עם ההמלצות המוזרות הללו. סוג של "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" (אגב, אמרה נכונה באופן כללי: מי שרואה את המפה כולה, חייב לקחת בחשבון את כל מורכבותה לפני קבלת החלטות. ועל זה כבר דיברנו בהקשרים רבים). ההפך הוא הנכון.
המידע המודיעיני רק מחדד את השאלה: למה? ועל בסיס איזה הגיון ננקטות ההקלות הללו? והרי כולנו יודעים, שכמעט תמיד הן מבוטלות, ההקלות, אחרי פיגוע מזעזע, לפעמים אחרי סדרת פיגועים. מי לא מכיר את ההודעה: "בעקבות הפיגוע בוטלו הקלות הרמדאן"? על המחדל המתמשך הזה, החוזר על עצמו מידי שנה, לא בוצעו מעולם תחקירים, לא סומנו מעולם אשמים, איש ממקבלי ההחלטות לא שילם מעולם את מחיר החלטותיו השגויות, וממילא גם לא הופקו לקחים.
"אשר קרך בדרך" – נקרא השבת בפרשת זכור על המתקפה האכזרית של עמלק נגד עם ישראל במדבר. "אשר קרך - לשון מקרה" אומר לנו רש"י, ומצביע על התפיסה השגויה שלנו ביחס לכל המתקפות העמלקיות נגדנו, מאז ועד היום: המחבל פגע בקורבנו היהודי במקרה.
הוא קם בבוקר על רגל שמאל, רב עם הוריו, רצה לנקום בישראל על מות אחיו, וכן הלאה על זה הדרך. מקרה. אבל המציאות אומרת את ההפך הגמור: גם בעזה וגם ביו"ש מדובר בשלטון שבעצם-קיומו מחויב להשמדתנו.
גם בעזה וגם ביו"ש מחונכים כל ילד וילדה משחר ילדותם שאין הישג יותר נשגב מאשר לרצוח אותנו. את מה שעשו לנו העמלקים מעזה בישובי העוטף – מחונכים גם ילדי רמאללה ושכם וחברון לעשות לנו, ברגע שרק יתאפשר להם. גם בעזה וגם ביו"ש קיימת מערכת חוקית ושלטונית מסודרת שמתגמלת בכסף רב את מי שיצליח לבצע רצח כזה. (כן, גם ברשות הפלסטינית ה"מתחדשת" שהעבירה את תשלומי-המחבלים מכיס אחד שלה לכיס אחר, התשלומים הללו עדין קיימים), גם בעזה וגם ביו"ש הוקמו ככרות ונחנכו מוסדות להרמת קרנם של רוצחים כאלה, ורף-המינימום שאנחנו נדרשים אליו הוא לא לאפשר דרך פתוחה אל ה"מקרה" הזה, לא לאפשר להם את ה"קרך בדרך".
אני נערכת לדיון הזה, מקווה שאצליח לשכנע את חברי השרים, אולי גם את הרמטכ"ל החדש, וכמובן את ראש הממשלה, בצדקת טענותיי. הרי הדברים חמורים פי כמה השנה, לאחר שבמו-ידינו החזרנו אל תוך השטח מאות מחבלים רוצחים (82% מהם חוזרים לטרור, לפי נתוני השב"כ) ובכך גם הבהרנו לכלל האוכלוסייה, שכאמור חונכה לשנוא ולרצוח אותנו – שאין באמת מחיר לדם שלנו. את התובנה האיומה הזו אנחנו חייבים לשנות, במעשים ברורים, שכבר החלו בעזה ובמחנות הפליטים ביו"ש, אבל אין די בהם. הלקח חייב להשתנות, התפיסה הביטחונית חייבת להשתנות, והיא תשתנה בע"ה.
"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" – "שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר: בהמה זו משל עמלק הייתה" – מסביר לנו רש"י מדוע הצטווה שאול המלך להשמיד אפילו את בהמות עמלק: לא ניתן להכריע ולמחות את עמלק אם משאירים זכר לשלטונו, אפילו לא בהמה אם בעצם קיומה וכינויה היא משמרת את זכר שלטון הרשע הזה. מי שלא מצליח, או לא מוכן, לממש את מטרת המלחמה הזו – נדרש להעביר את ניהול המלחמה לידיים אחרות, לראש אחר, לתפיסה אחרת.
את שלטון החמאס בעזה, גם האזרחי, חייבים למחות עד תום. עד שלא יהיה לו שום זכר משום סוג. חילופי הרמטכ"ל מסמנים את הצעד הראשון הברור בדרך להשגת מטרת-המלחמה הזו, שעד כה לא נעשה כמעט שום דבר מהנדרש להשגתה. עכשיו משנים, בע"ה. ואין שום מקום, שום הגיון, בהעברת השלטון הזה לידי הרשות הפלסטינית, על שלל מסכותיה ותחפושותיה. מי שמחנך לשנאת ישראל לא ישלוט בעזה. מי שמתגמל על רצח יהודים לא יכול להחליף את החמאס, גם אם הוא מוציא את התגמולים הללו מכיס אחר של התחפושת שלו. את שלטון הרש"פ צריך לסיים גם ביו"ש, ודאי אין שום הצדקה להעבירו לעזה.
מחה נמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא נשכח. שבת שלום, יחד ננצח בע"ה