הכול התחיל כשאמא שלי, הלוא היא סבתא שושי, החליטה לקחת את כולנו לשבת משפחתית לפני פסח כדי לבלות יחד לפני הלחץ של החג. ככה זה, בגיל מבוגר שיקול הדעת מתחיל ללכת.

לא זו אף זו, היא גם הטילה עליי את האחריות לתאם את הלוגיסטיקה של השבת.

ניסיתי להציל את המצב ולהסביר לאמא שלי ששום דבר טוב לא יוצא משבתות משפחתיות מורחבות שכאלה. הרי מדובר בשדה מוקשים משפחתי שבכל רגע נתון עלול להתפוצץ בו ריב על דברים של מה בכך שיוציא את כולנו מהשבת בטעם מר. אבל לא היה עם מי לדבר, האישה הייתה חדורת מטרה והתעקשה שהילדים שלה מסתדרים זה עם זה יופי.

ייתכן שגם הזיכרון שלה מתחיל ללכת.

על כל פנים מאחר שהבנתי שגזירה היא מלפניה הכנתי את עצמי לשבת בשלוש דרכים, כמו יעקב אבינו בטרם פגש את אחיו עשיו: תפילה, תפילה ומלחמה. מדורון החבר'ה יכולים לשכוח.

הגענו לאכסניה הצפונית שסגרתי ביום שישי שעה לפני שבת. כאן היה המוקש הראשון, הרי מישהו בוודאות יגיע לשבת על הקשקש ואז יכניס ללחץ את כל המערכת וייתן לשבת ספתח חמצמץ. ובאמת כמו שעון מקולקל, אחותי יעל הגיעה עם הלשון בחוץ, יד ביד עם השמש השוקעת.

חיככתי ידיי בהנאה וחיכיתי לניצוץ שיצית את אש המדון.

אבל איזה, במקום להתעצבן על חוסר התכנון, אחים שלי נחלצו לסייע לה להגיע לחדר וגם אמרו לה שלא תעז להרגיש רע כי "עם תינוק קטן אף פעם אין לדעת איך היום יתקדם".

משהו עובר על אחים שלי זה ברור.

"אז מה… לא כולנו קיבלנו חדרים עם נוף לכינרת, הא?" ניסיתי לחמם את אחותי אביטל בדרך לתפילת ערבית מתוך ידיעה ברורה שהחדר שסידרתי לה צופה לצפרדע של חדר האוכל.

"שטויות למי אכפת הנוף, העיקר שאנחנו יחד".

איףףףף. חטפתי סוכרת רק מהתשובה הזאת.

עכשיו תשמעו, זה לא שאכפת לי שלא נריב שבת שלמה, כן? אבל אותי חינכו מילדות שמשפחה שבאמת אוהבת - מתכסחת חופשי חופשי. כי ההפך מאהבה זה לא שנאה, אלא התעלמות (מה שמעורר את השאלה מה ההפך משנאה, אבל זה דיון לפעם אחרת).

בכל אופן לקחתי על עצמי כמשימה לוודא שעד סוף השבת אנחנו חווים פיצוץ סטייל היפים והאמיצים במינימום. ומאחר שאני מכיר היטב את נקודות התורפה המשפחתיות, ידעתי שזה עניין של חצי משפט לאוזן הנכונה.

בארוחת ליל שבת התיישבתי אסטרטגית בין אחותי רחל לאחותי אורית.

"אז מה, חינוך ילדים, הא?" פתחתי בהכי קז'ואל, "לילדים שלך, רחל, יש פאות וכיפות גדולות, ואילו הילדים שלך, אורית, חברים בתנועת נוער מעורבת לכתחילה. השוני הזה משמעותי מאוד והאמת יכולה להיות רק בצד אחד. בואו נדבר על זה!". חשוב לטמון את זרע הפורענות באלגנטיות.

לאכזבתי אחיותיי לא נגסו בפיתיון, ובמקום להתנצח על מי מהן מגדלת את ילדיה נכון יותר הן הסכימו על העובדה ש"לתת לילדים לגדול על משפחת סימפסון כמו שיאיר עושה זה בוודאי לא רצון ה'". לצערי הסכמתי איתן, כך שאפילו על זה לא הצלחנו להתווכח.

לא נורא, אמרתי לעצמי, יש זוג צעיר במשפחה. נשים עליהם את הפוקוס ויהיה בסדר. בסעודת שבת בבוקר התיישבתי בין הזוג הצעיר ובין אמא שלי.

"אז מה אביחי", אמרתי לאחי הצעיר, "מאוד השתנית מאז שהתחתנת. זה כמעט כאילו ברגע הראשון שיכולת השלכת לפח את כל מה שאמא שלך השקיעה בך ועכשיו אתה שפוט של מישהי שאתה בקושי מכיר. מעניין איך אמא מרגישה עם זה".

את החלק האחרון אמרתי בקול כדי לוודא שסבתא שושי שומעת.

"אני אוהבת את הכלה שלי!" היא הכריזה בקול, "שיעשה כל מה שאשתו אומרת לו, אני סומכת עליה במיליון אחוז".

מי. אתם. ומה. עשיתם. עם. המשפחה. שלי.

ובכל זאת, עדיין הייתי רחוק מלהיות נואש. "אמא תראי, הוא אפילו מתלבש אחרת עכשיו, מה היה רע באיך שאת היית מלבישה אותו?" שאלתי.

"מה זה משנה, על הבן שלי אביחי הכול יושב יפה", היא ענתה, ואז הסתכלה עליי ארוכות כדי לוודא שאני מבין שהיא הוציאה אותי מן הכלל.

שוב, לא יכולתי באמת להתווכח על הנקודה הזאת כך שריב לא יצא לי גם מזה.

תשמעו, כבר הייתי ממש מודאג. השבת הלכה והתקדמה והכסאח רק הלך והתרחק. בלית ברירה ניגשתי לנשק יום הדין. בסעודה שלישית חיכיתי לרגע של שקט ואז שאלתי בקול: "אז מה??? מה קורה בליל הסדר??? אולי שכל אחד יגיד בתורו האם הוא הולך לאמא, ואם התשובה שלילית שיפרט כיצד אי ההגעה עולה בקנה אחד עם מאזן הפסחים שעשה עם המחותנים שלו". זה כבר יעשה את הטריק, חשבתי לעצמי.

אומנם נרשם שקט מביך, אבל אז כל אחד אמר איפה הוא נמצא ויצא שרק אביטל ואורית אצל אמא שלי בפסח. "שני ילדים מתוך שישה", לחשתי לאמא שלי, "ביזיון, אם את שואלת אותי. "שב בשקט", היא לחשה לי בחזרה, "גם השניים האלה זה גדול עליי".

הרמתי ידיים. אם על ליל הסדר אנחנו לא מתכסחים, כנראה שכבר אין אהבה במשפחה הזאת.

את הדרך הביתה עשינו אני ואשתי בדממה טעונה.

"ניסיתי לסכסך בין האחים שלי כל השבת ללא הצלחה", אמרתי לבסוף.

"שמתי לב", היא ענתה, "התעלמת ממני ומהילדים לגמרי. אני נורא כועסת וגם הילדים עצבניים עליך".

תודה לא־ל, חשבתי לעצמי, לפחות במשפחה הגרעינית שלי האהבה עוד פורחת.

לתגובות: jacobi.y@gmail.com