במוצאי השבת האחרונה השתתפתי בפעם השלישית או הרביעית בהפגנה למען גיוס החרדים בגשר קוקה קולה.
זה היה עוד לפני סערת גולדקנופף התורנית שבה כולם "עשו את עצמם מופתעים" – כאילו גילינו משהו שלא ידענו קודם.
מדוע אני משתתף בהפגנות האלה? לא בגלל החרדים. אין לי מה לדבר איתם, כי מניסיוני אני לא מאמין שיש לכאלה שאינם חרדים השפעה על מישהו בחברה החרדית, ועוד באמצעות הפגנות. ממש לא. השתתפתי כי אני חבר במפלגת הציונות הדתית. נשמע לכם הזוי? ובכן, זו בדיוק הבעיה - שזה נשמע הזוי. זה היה אמור להיות מובן מאליו.
אין זה סוד שבפוליטיקה, שהיא תחום העשייה הכי משמעותי במדינה דמוקרטית, בדרך ליעדים אסטרטגיים צריך לעשות פשרות טקטיות, במטרה שבסופו של דבר פשרות אלה תשרתנה את הכיוון הכללי. אולם בנידון דידן, בסוגיית גיוס החרדים, מדיניות שנותנת יד להמשך השתמטות החרדים היא לא פשרה טקטית אלא תבוסה אסטרטגית בעבור הציונות הדתית, המאמינה שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו". וכל כך למה? כי מדיניות כזו היא ביטוי של התקפלות והנמכת קומה בפני האתוס המתחרה של החרדים שהוא, בהקשר של תפקיד מדינת ישראל, ההפך הגמור מהאתוס של הציונות הדתית.
החרדים אינם מאמינים בשלטון הכופרים, ובוודאי ובוודאי לא יתייצבו בלשכותיהם. אלא שהם כן מכהנים כשרים בממשלת הכופרים וצורכים את תקציביהם. אני לא מאמין שגולדקנופף מוטרד מהסתירה הזאת. אני די בטוח שהוא אפילו נהנה ממנה. גולדקנופף הוא הוכחה לכך שלא רק שלא צריך לימודי ליבה, אלא שאם אתה חרדי, בכוחך להתגבר אפילו על עקרון הסתירה של אריסטו: אפשר להיות בו זמנית בעד המדינה (כשר בממשלתה) וגם נגדה (לתמוך בהשתמטות מההגנה עליה). אפילו הרמב"ם לא העז לגעת בעקרון הסתירה של אריסטו. אמור מעתה: מגולדקנופף עד גולדקנופף לא קם כגולדקנופף.
גולדקנופף והגווארדיה החרדית שסביבו אינם הקצנה, הם מבטאים נאמנה את האתוס השולט בחברה החרדית. הם גם שמים ללעג את כל התאוריות על 'תהליכים' בעולם החרדי הטוענות שאם הם רק יריחו קצת את העולם מחוץ לגטו שלהם, הם יתמתנו. קורה בדיוק ההפך. החרדים נכנסו לפוליטיקה, ובמקום להבין את נחיצותה של מדינת ישראל, הם למדו את הטכניקה כיצד להוציא ממדינת הכופרים תקציבים שיעזרו להם לממן את הניתוק שלהם: "ורעו זרים צאנכם".
אינני יודע מי שולט במי בעולם החרדי. עסקנים עשירים כמו גולדקנופף ברבנים או להפך. בסבירות הכי גבוהה נראה לי שיש שם איזו דינמיקה הדדית. על כל פנים התהליכים שקורים שם בעניין הגיוס הם כמו שתואר למעלה: אין התמתנות, יש הקצנה - למרות 'חטיבת' חשמונאים, שמתקשה למלא את שורותיה. לא הרבנים ולא גולדקנופף ירשו לתהליכים אלה לקרות. והיות שהחברה החרדית כפופה למנהיגיה, אין מה לפנות ל"אחינו החרדים", זה פתטי.
השירות בצה"ל הוא לב האתוס של הציונות הדתית, הן מבחינה מוסרית, כלפי עם ישראל כולו שעליו צריך להגן, והן כלפי הבנים שלנו, בני הציונות הדתית שהקריבו יותר מכל ציבור צעיר אחר במדינה במלחמת הקיום הנוכחית. עם זאת, הבעיה יותר יסודית: החרדים רוצים להיות כמה שיותר מנותקים מחברת הכופרים, לכן הם לא יכולים לקחת חלק במשימות לאומיות משותפות עימה, גם לא בהגנה עליה. מנגד החברה החרדית שמנהלת אורח חיים לא כלכלי של 'תורתם אומנותם' זקוקה נואשות לכסף. לשם כך יש את תקציבי הכופרים.
הסכומים הדרושים לחברה החרדית מדי שנה כדי שתוכל להמשיך בדרכה, הם היום בסדרי גודל כאלה שגם כל המיליונרים החרדים בעולם לא יוכלו לספק. כספי משלם המיסים הישראלי המתוכננים לזרום לחיזוק חרדיותו של העולם החרדי (הן למוסדות והן ליחידים) באמצעות הכספים הקואליציוניים, מסתכמים בכשני מיליארד שקל (מתוך כחמישה מיליארד של כלל הכספים הקואליציוניים). אולם הפעם הייעוץ המשפטי (קרי בהרב־מיארה ואסי מסינג, היועץ המשפטי של משרד האוצר) עושה יותר בעיות מבעבר, בגלל המלחמה ובגלל הקשר הגלוי לעין בין הכספים האלה לבין מימון ההשתמטות מחובת הגיוס. אשר על כן, נכון לעכשיו, העברת הכספים למוסדות החרדיים וליחידים מוקפאת. אלא שעם הנצח החרדי לא מתייאש. כהונתו של מסינג תסתיים עוד מעט, ולגבי בהרב־מיארה החרדים הצטרפו בהתלהבות יתר למאמצים להדחתה. בשורה התחתונה: החרדים מחכים לשחרור הכספים הקואליציוניים מטבעת החנק המשפטית.
כמה חבל שבמקום להיעזר במפלגת הציונות הדתית כדי למנוע מצב בלתי הגיוני זה, אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים ועל בהרב־מיארה. הייתכן שדווקא בהרב־מיארה השמאלנית והאנטי־כל־מה־שאנחנו־מאמינים־בו תציל בסגנון הפוך על הפוך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, מהביזיון הזה? ימים יגידו.