לא הסכמתי עם רבות מקביעותיו של ד"ר מאיר סיידלר במאמרו בגיליון 'בשבע' האחרון, אבל משפט אחד בו קומם אותי ממש.
"השירות בצה"ל הוא לב האתוס של הציונות הדתית", כתב ד"ר סיידלר.
רבותיי לימדוני שיש לנשום, לשתות כוס מים, ולספור עד עשר לפני שקופצים להגיב, לכן השתהיתי מעט וערכתי שתי בדיקות מקדמיות הכרחיות.
ראשית כול, וידאתי שהמושג אתוס מובן לי לאשורו. לאחר מכן העברתי את עצמי מבחן מזורז, כדי לוודא שהציונות הדתית כוללת גם אותי - הפגנות, התנחלות, מוסדות חינוך, שירות לאומי לבנות וצבאי לבנים, הלל ביום העצמאות... עברתי.
ובכן, בהיותי חלק לגיטימי מהמגזר, הריני להצהיר שהשירות הצבאי אינו לב האתוס (מכלול האמונות והרעיונות המנחים חברה מסוימת) של הציונות הדתית.
לב האתוס של הציונות הדתית הוא הדבקות בתורה, לימודה וקיומה בשלמותה. הערך שאנו מייחסים לשירות בצה"ל נובע רק מהיותו כלי למלחמת מצווה. מקורם של כל המאפיינים המגזריים־כביכול של הציונות הדתית הוא אך ורק תורת ישראל. ממנה למדנו על חשיבותה של ארץ ישראל כערך מכונן, ועל תפקידו של עם ישראל בעולם, וממנה הסקנו שהמפעל הציוני הוא אתחלתא דגאולה, ושיש לעשות כל שביכולתנו כדי לתרום לו ולקדם אותו.
המחלוקת של הציונות הדתית עם הציבור החרדי אינה סביב השירות הצבאי, וההתמקדות בו מרדדת את הוויכוח ומובילה אותו למחוזות נחותים. המחלוקת נוגעת ללימוד התורה ולתפיסת העולם העולה ממנה. הציבור החרדי ראוי להערכה רבה על התמסרותו ללימוד התורה, על דבקותו והידורו בשמירת המצוות, וגם על אהבת ישראל הגדולה המפעמת בקרבו. עם זאת, הציונות הדתית, שהולכת לאורם של תלמידי חכמים גדולים לאורך כל הדורות, רואה את התפיסה החרדית כטעות בהבנת התורה, ואת מסקנותיה ממנה כשגויות.
אפשר אף לומר כי ההשקפות החרדיות הרווחות בנוגע לדרך לימוד התורה, מקומה של אמונת החכמים, היחס לציונות והיחס לשירות הצבאי הן בבחינת "כוונתכם רצויה, אך מעשיכם ופרשנותכם אינם רצויים". אבל עם כל הביקורת החריפה, גם בלהט הוויכוח אסור לשכוח שחרדים וציוניים דתיים מחויבים לאותה התורה, מאמינים באותם י"ג עיקרים, ומייחלים בכל מאודם לעשות רצון אביהם שבשמיים. זוהי מחלוקת בין שני בתי מדרש. משתתפים בה לעיתים גם תלמידים שלא שימשו כל צורכם, נופלות בה טעויות קשות ועיוותים, ולפעמים, לא עלינו, מופיעה בה גם שנאת חינם, אבל תמיד צריך לזכור שבסופה יש אהבה וקרבה, ולימוד זה מזה, ותיקון גדול, והרבה שלום בעולם.
ד"ר סיידלר ביטא תסכול מעמדתה של מפלגת הציונות הדתית בנושא גיוס החרדים, ותלה אותה בשיקולים קואליציוניים. בלי להמעיט בחשיבותה של ממשלת נתניהו, הקואליציה של הציונות הדתית והציבור החרדי מתבססת על יסודות עמוקים הרבה יותר. זוהי הקואליציה העתידית של כל עם ישראל, שבליבה תורת הנצח, המתגלה במלואה דווקא מתוך הגיוון והפנים השונים. טבעי ואף ראוי שנציגי הציונות הדתית בממשלה יבינו את כאבם וחששם של החרדים, ובזכות הזדהותם עם הערך המוחלט של התורה יוכלו לסייע במציאת פתרון מאוזן, מבחינה רעיונית ומעשית, לשאלת הגיוס.
ההתלהטות סביב השירות הצבאי היא היגררות של שני הצדדים, החרדי והדתי־לאומי, אחרי הציבור החילוני, שלאסוננו אינו לומד תורה ואינו מתעניין בהנחייתה. כך חודרים לשיח דיבורים על השוויון בנטל, ודיון באמצעי כפייה שונים. ראיית השירות הצבאי כנטל זרה לעולמה של הציונות הדתית, והזלזול בערכו של לימוד התורה, המתבטא בניסוחים כמו "חוק ההשתמטות" או "ברית המשרתים", נמצא בעימות חזיתי עם כל מה שאנחנו מחנכים אליו.
אנחנו מחויבים לשירות הצבאי כי הוא מצווה מהתורה, ואנחנו מוכנים לשלם את מחיריו הגבוהים, הקשים והמייסרים, כחלק ממחויבותנו לתורה, למצוות ולאמונה. אחינו החרדים מפרשים את התורה ואת המציאות אחרת מאיתנו, ועם זה עלינו להתמודד. אמונה לא משתילים בכוח. תורה לא מלמדים בהפגנות, ומחלוקת בין בתי מדרש לא מכריעים בגזרות כלכליות. האתוס היהודי רואה ערך בקיומה של מחלוקת לשם שמיים. נראה שכולנו, חרדים כדתיים לאומיים, צריכים לנער ממנו את האבק, וללמוד מחדש איך חולקים מתוך כבוד ואהבה.