לפעמים, בתוך המידע הדרמטי הזורם מכל עבר, קשה להבין מה באמת קורה. שלוש ידיעות חדשותיות התחברו לי בשבוע האחרון, והדגישו פן חשוב במערכה שאנו נתונים בה.
הראשונה הייתה על הוועידה הבין־לאומית שיוזם נשיא צרפת, במטרה להקים מדינה פלשתינית. מוביל היוזמה הוא יועצו של מקרון לענייני המזרח התיכון, עופר ברונשטיין, איש שמאל ישראלי, שמאמין שרוב הפלשתינים רוצים בשלום וברווחה, ושפתרון שתי המדינות יציל את כולנו.
הידיעה השנייה עסקה בדיווח ב'וושינגטון פוסט', שלפיו אנשי טראמפ הודיעו לישראל: "ננטוש אתכם אם לא תסיימו את המלחמה". דוברת הבית הלבן אמרה שמדובר בשקר, ושהנשיא זעם עליו והבטיח כי ארצות הברית תעמוד לצד בעלת בריתה, וכי אין שום דד־ליין לסיום המלחמה. פרשנים העריכו שמקור הדיווח הוא דווקא בישראל...
הידיעה השלישית הייתה התבטאותו של יאיר גולן, יושב ראש מפלגת הדמוקרטים וסגן הרמטכ"ל לשעבר, המאשימה כי מדינת ישראל "מנהלת לחימה נגד אזרחים" ו"הורגת תינוקות כתחביב".
ידיעות אלו הן רק דוגמאות לשטף של התבטאויות, פעולות ומהלכים המגיעים מצד שמאל.
בשעה שמדינת ישראל נלחמת על קיומה, ומיטב בנינו מחרפים את נפשם בהגנה על העם והארץ, עמלים יהודים בארץ ובעולם לערער את עמידתנו ולפגוע ביחסי החוץ שלנו, ומתאמצים למנוע את ניצחוננו במלחמה הקשה והארוכה הזאת. האנשים האלה רואים עצמם כפטריוטים ישראלים, כדורשי טובת עמם, וככל שהתמיכה הציבורית בהם פוחתת, כך גוברת אמונתם שבתדלוק העוינות כלפינו בעולם ובהצדקת אויבינו, הם מצילים אותנו מעצמנו, או מהימין הקיצוני המשיחי שהשתלט עלינו.
השיבוש המוחלט של תפיסת המציאות וההיגיון נובע, כנראה, מכאוס פנימי שהם נתונים בו. האדמה רועדת תחת רגליהם, והם חשים שזהותם החילונית־שמאלנית קורסת. מדינת ישראל נשמטת מאחיזתם, רוב היהודים סביבם מתחברים מחדש לעמם ולמורשתם, והם חשים מנותקים, מנוכרים ומאוימים מאוד. את הכאוס הפנימי הזה הם משדרים החוצה בפראות, בהיסטריה, ומתרחקים מכל מושג בסיסי של אמת, היגיון, כבוד וסולידריות.
האם יש מה לעשות נגד זה, חוץ מלהיאנח "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"? הנזקים האדירים שהאנשים האלה מחוללים אינם בני תיקון. להבות שנאת ישראל בעולם עולות ומתגברות עם חומרי הבעירה שאלה מספקים, וגם אם ננסה לתת מענה דיפלומטי והסברתי, את השמן ששפכו למדורת האנטישמיות אי אפשר יהיה לאסוף. בהתמודדות מול השקרים, הגידופים וההכפשות שהם מפיצים לכל עבר, לא נוכל לנצח. מי שאיבד כל רסן, תמיד ינצח במלחמת הבוץ וניבולי הפה. גם איננו רוצים לנצח בתחרות הזאת, ואפילו לא להשתתף בה, כי מה נועיל בהקצנת השיח, בהעכרת האווירה ובהעצמת הזעם והתסכול? אנחנו חפצים בהרמת רוח העם, בגבורה ובאמונה, לא בקטטה מתמדת ומכוערת.
את החושך כידוע לא מגרשים במקלות, ואת הכאוס לא מביסים בזעזוע ובצעקות. מול האנשים האלה, שנחושים לסחוף הכול לתוך מערבולת הפחד והשנאה שהם נתונים בה, צריך להעמיד סכרים. אמונה היא סכר, כבוד הוא סכר, גם אחריות, שכל ישר, חמלה והגינות הם סכרים. תפקידנו לעמוד מולם נחושים, שקטים ובוטחים, לחזק את האחווה ההדדית, לשמור על שיח רציונלי ומתון, להציב עובדות מול שקרים ולזכור שאם ההרס והחורבן באים מתוכנו, כנראה גם הבניין והקוממיות תלויים בעיקר במה שקורה בינינו פנימה.
השבוע נפל החייל יוסף יהודה חיראק הי"ד בעזה. בתוך הצער הנורא על נפילתו, פתאום האיר לי שמו, יוסף יהודה, והדהד את נבואת יחזקאל: "הנה אני לוקח את עץ יוסף... ונתתי... עליו את עץ יהודה, ועשיתים לעץ אחד, והיו אחד בידי. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ, בהרי ישראל... ולא ייטמאו עוד בגילוליהם ובשיקוציהם ובכל פשעיהם, והושעתי אותם". לשם אנחנו צריכים לכוון, אל השורש האחד של כולנו, ובעזרת השם הסכרים שנציב בפני שטף המים הזידונים יגבירו את האחדות, יחזקו את ההתלכדות סביב ערכי היסוד הלאומיים ויוסיפו טהרה וישועה.