1. א' עבד בעבודה מכובדת במשך תקופה ארוכה. הוא נתן את כולו והופתע מאוד כשהודיעו לו על סיום עבודתו. המנהל טען שאין לו מספיק אש בעיניים, זאת המסקנה הרשמית למרות שיכול להיות שא' פשוט לא בא לו טוב בעין.
זה גם קורה. כשהוא אסף את חפציו אחרי שימוע קצר הדמעות כמעט זלגו מעיניו. הוא נכנס לשירותים כדי להוריד אותן ביחד עם תחושת המיאוס שהחלה לבצבץ בו. לא' לא נמאס מהעבודה. הוא אהב אותה ואת האנשים. נמאס לו משיטת העבודה הגלובלית שהמנהל הנחמד שלו הפך להיות חלק ממנה, בלי משים.
2. עולם העבודה, במקומות מסוימים, מביא לידי ביטוי את 'הרוח הקטנה' המנשבת אלינו מהכלכלה והתרבות המערבית-גלובלית. זאת שהביאה שפע ובאותה נשימה ניתקה את האדם ממה שיעשה טוב לנשמתו, אזקה אותו לבדידות, לחומר, לחיצוניות גרידא, לחוסר קשב וריכוז, לממלאי ענין דינאמים המכילים אלמנטים ממכרים באופן גלוי או סמוי.
'הרוח הקטנה' לא רואה בני אדם ורגשות. היא לא יכולה להביט לכיוון הזה שמא תפסיד שורת רווח כלשהי. היא מביטה על האנושות בקרירות גשמית ורואה בטבלאות אקסל ושורות רווח את חזות הכל, לפני בני אדם. אפשר להבין את הרציונל שמאחורי ההשתחוואות התכופות לקבצי אקסל ושורות רווח, אך כשבני אדם הופכים למספרים - נוצרות שלל בעיות חברתיות. כשהמתכון נעשה 'כמו שצריך' - יוצאת עוגה עם כל הערכים התזונתיים הנלווים.
3. מילא, הקרירות נסבלת כשלא מנסים לייצר בה חמימות מלאכותית שאינה עומדת בהבטחות של עצמה. אך יש חברות, שבמלוא העזות ועם ניחוח ציניות מתקתק קוראות לעצמן 'משפחה'. אם זה לא היה עצוב מאוד זה היה קורע מצחוק. לא ראוי בשום פנים ואופן לקחת ערך ממלא, חשוב וטבעי כמו 'משפחה' ולקשור אותו לתחושת שייכות כדי ליצור תמריץ ליצירת רווח. לעובדים אין ממש ברירה אלא לדהור על הסוס המהפנט הזה ולהנהן בהסכמה בהרמת כוסית. להתנחם במשכורת היפה ולחבק את המסר 'המשפחתי' הבעייתי הזה. עד שמגיעים רגעים לא נעימים כמו פיטורין והבועה מתפוצצת בפרצוף. זאת דרך התנהלותה של 'הרוח הקטנה' ושווה להכיר בה כדי לא להיפגע. כמה שפחות רגשות "משפחתיים" - אם זאת לא באמת משפחה, זה הכל. תקראו למוצר בשמו גם אם כולנו כמהים לחמימות. לפעמים מוטב שהלב ירגיש את החוסר האנושי וינהה לחפס אנושיות 'מחוץ לעבודה' מאשר לאזוק את עצמו לחמימות מלאכותית ולהישאר קרח מכאן ומכאן.
4. צורת ההתנהלות הרואה במספרים את חזות היא הגיונית מבחינה גשמית ומבוססת בפשטות על אי אמונה שאם נתנהל ברגישות ו'נהיה טובים יותר' לפנים משורת הדין - נרוויח יותר מבחינה קוסמית. כשאין אמונה - אין אמונה; הפחד להפסיד המונח על מצע 'הכל בשליטתי הכלכלית' - עומד לרועץ ומושפע קשות מחברות עולמיות שהן סמל ל'מצוינות' (ולעבדות על מצע פיתויים חומרים). אני מאמין שאפשר גם אחרת. עם קצת אמונה שלא אנחנו מנהלים את העולם הלב מקבל יכולת להיפתח להתבוננות על עובדים כאל 'זכות לפרנס מישהו', לפתח אותו ואת כישוריו. זאת 'הרוח הגדולה', היהודית, המביטה על רגשות בני אדם - אל מול עולם העבודה הגלובלי המצמצם את המושג 'עבודה' לכסף-כסף תרדוף ותו לא.
נדב גדליה הוא עורך ומגיש סרטונים וטקסטים, מוזיקאי, יוצר הסרטים "מדריך למתבונן האמיץ" (זמין כעת לצפיה ללא עלות!), "אבא עם אלוקים" ו"רווק עם אלוקים".