אחרי שנקרא משה אל הקודש פנימה, אל אהל מועד ושמע מפי הגבורה את דיני הקורבנות, מגיע בפרשתנו שלב בו מבואר הצד המעשי של הכהנים בהקרבת הקורבנות וקידוש אהרון ובניו לעבודת הקורבנות.
צד מעשי זה, אומר הקב"ה למשה, מתחיל במידת הזריזות. 'צו את אהרן ואת בניו לאמור, זאת תורת העולה' וגו', קרבן העולה והקורבנות האחרים שקראתי לך ודיברתי עמך בתחילת פרשת ויקרא, על הכוהנים להקריבם בזריזות. אין צו אלא לשון זירוז, אך אומר רש"י, לא רק זירוז של אהרון ובניו, אלא זירוז גם לדורות הבאים.
אך לא די רק זירוז יש צורך גם בהתמדה, 'והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה'...'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'. ריבה כאן יקידות הרבה. מלמדנו רש"י, אש שנאמר בה תמיד, היא שמדליקים בה את הנרות, שנאמר 'להעלות נר תמיד' ואכן ויעש כן אהרן. להגיד שבחו של אהרן שאכן לא שינה. באותה התלהבות ותחושת אחריות, הדליק בהתמדה מדי יום את המנורה, מתוך ידיעה והבנה שמכאן בא אור לעולם.
זירוז והתמדה הן שתי המידות ההכרחיות בעבודת הכוהנים בבית המקדש. אך לא רק הכוהנים נדרשים לזריזות והתמדה. סנהדרין, בית דין של שבעים ואחד דיינים שימש ערכאה עליונה לפסיקת הלכה ומשפט בעם ישראל. כאשר סנהדרין שוגה ומורה היתר במקום איסור כרת לכלל ישראל, על שנים עשר דיינים מהסנהדרין להזדרז ולהביא קרבן, פר העלם דבר של ציבור.
האחריות הגדולה למעשים אסורים של ישראל, הנובעת מהוראתם, נופלת ישירות עליהם, ולכן הם הם המקריבים קרבן העלם דבר של ציבור, עליו קראנו בפרשת ויקרא. אין צורך בוועדת חקירה. אם הם הורו, הם אחראים. כי להם קיימת הסמכות השיפוטית להורות. לו זכינו היום לסנהדרין, ואלה היו מורים לצבא שאסור לירות במתקרבים לגדר בעוטף גוש קטיף, בגלל בית הדין בהאג או בגלל החוק הבינלאומי או כמרחמים על האכזרים, וכפועל יוצא היו בני בליעל פורצים את הגדרות ועושים שפטים בתושבים, ללא ספק, על הסנהדרין, היא הרשות השופטת, הייתה נופלת מידית האחריות, הרבה לפני הקמת ועדה חקירה כלשהי, והיה עליהם להזדרז ולהקריב קרבן העלם דבר של ציבור. ועדת חקירה הינה בגדר רפואה מונעת ונועדה בעיקרה כדי שנלמד מטעויות לגבי הבאות. קרבן העלם דבר בא לכפר על בית הדין ששגה ועל החוטאים בעקבות הוראתו השגויה.
עם זאת, אין הסנהדרין חייבים ב"פר העלם דבר של ציבור", אלא אם כן התירו לעשות עבירה שאינה כתובה במפורש בתורה, אבל אם התירו לעשות עבירה שאיסורה מפורש בתורה או שהכל יודעים אותו משיקול הדעת. אין הם חייבים בקרבן. והנחייתם הינה כלא הייתה, היא בגדר VOID, בטלה למפרע. זאת כי אפילו תינוקות של בית רבן יודעים שהדבר אסור, ועל כן מתייחסים להוראת הסנהדרין כאילו לא היתה כל הוראה.
לחוטא עצמו, איש ישראל, שחטא בעקבות הוראת בית הדין, מתכפר קודם כל בזכות קורבן פר העלם דבר של ציבור, שדייני הסנהדרין מקריבים. אך עומדת לו גם הזכות שהוא פעל על פי הכלל הידוע, ובאת אל הכהנים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט'. 'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ושמרת לעשות ככל אשר יורוך... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'. אומר רש"י, אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין. וכל שכן כשסנהדרין תפסוק על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל. זאת גם אם לפי דעתך, פסקו הם על שמאל שהוא ימין. ואולם בירושלמי במסכת הוריות [פ"א, ה"א], הגרסה שונה - יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, או על שמאל שהוא ימין, תלמוד לומר, ללכת ימין ושמאל, שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל. יש מגבלות על בית הדין והוראה שגויה הינה בגדר VOID בטלה ומבוטלת. ואם נהגו על פיה ומדובר באיסורי כרת, האחריות המוחלטת לעוונות ישראל שחטאו בשל ההוראה, הינה ישירות על הסנהדרין, בכפוף לכך שההוראה ניתנה על ידי כל חברי הסנהדרין.
אך יש והאחריות היא על הכהנים שלא מנעו את העם מלעבור על איסור כרת זה, דוגמת הכהן הגדול. על פי מדרש בספרי [במדבר ל"ה כה], הכהן הגדול בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, לעומתו הרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים וכו'. כלומר, הרוצח, גם אם רצח בשגגה, הוא אנטיתזה לכוהן הגדול שתפקידו להשרות שכינה בישראל ולהאריך את ימיהם. לכן הרוצח בשגגה נענש שלא יוכל להיות במחיצתו של הכוהן הגדול אלא ייאלץ לשבת בגלות, בעיר המקלט הרחוק עד מות הכהן הגדול.
נמצאנו למדים שישנה אחריות מוחלטת של מערכת המשפט ועל מערכת הכהונה בגלל שלא מנעו מציאות של חטא חמור או אסון בישראל או בגלל שהורו הוראה שגויה, ועליהם לקחת אחריות בזריזות, ולהקריב קרבן העלם דבר של ציבור בזריזות, הרבה לפני שרצים להקמת ועדת חקירה.
יתר על כן, על מערכת המשפט ושבט לוי להיות זריזים ומתמידים, בהחזקת אבוקת נר התמיד, מתוך הקודש, בשמירה על המצב הרוחני של העם, ובמניעת מצב בו קיימת סכנה שתתגשמנה, ר"ל, כל ה'ברכות' האמורות בפרשת 'כי תבוא', בשל מצבו הרוחני הירוד של העם, כמחלוקות, שנאת חינם וכדומה.
כפי שהזהיר בורא עולם את עמו, וכפי שלצערנו חווינו גם חווינו: 'יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה... וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה'. אומר הנצי"ב מוולוזין בפרושו 'העמק דבר' [לפני כ 175 שנה]: יככה באופן שתהיה בשגעון, היינו, בקלקול הדעת שלא תתבונן להיות נשמר מאומות העולם. ובעורון - מעט אנשים שלא יהיו חסרי דעת [אנשים נבונים], אבל למרות זאת, לא יראו את הרע שבא עליהם: ובתמהון לבב- חלק מהם, יראו וגם יבינו את הרע הקרב [הקצונה הבכירה], אבל מאוטם הלב שיהיו כאבן [שבויים בקונצפציה, בלשוננו] לא יוכלו לעשות מאומה.
והיית ממשש בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה - בבוא השודדים, אשר בנקל היה אפשר להימלט מהם, אבל מחמת הקללה תהיה ממשש בצהרים וגו׳:והיית אך עשוק וגזול- מי שירצה לשדוד ולגזול יעשה מה שלבו חפץ: ואין מושיע- ולא יהיה לך ידיים לעשות מאומה להושיע: והיית אך עשוק ורצוץ- לבד כל הרעות שיעשו לך בלקחם ממך את כל חמדת האדם עוד תהיה בעצמך עשוק ורצוץ, שיעבדו בך: והיית משוגע ממראה עיניך- תתפעל, [לא תבין] איך נהיתה כזאת שמעט שודדים עשו [כל כך] הרבה, ולא הושיעה לך ידך, אשר באמת היה בכוחך לעמוד כנגדם. ומזה ההתפעלות [ההשתוממות] תצא מדעת.
מזה שנה וחצי, אנו בעיצומה של מלחמה שנבעה מ'הסתר פנים', מליקוי מאורות. בדמיון מדהים לאשר אירע ערב מלחמת יום-כיפור ובמלחמה עצמה. למחלוקות ולשנאת החינם השלכות ישירות למצב הבטחוני של האומה הישראלית.
לעומת אחריות הרשות השופטת ורשות הכהונה, הנשיא, המלך, נושא באחריות רק בגין חטאיו שלו, ככתוב, 'אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים'. הנשיא מקריב אפוא קורבן בשל חטאו הפרטי, אם חטא. עבורו, אם לא הודה בחטאו, יש וחקירה תועיל. אך מיהו הנשיא, מהי הגדרתו? הגמרא במסכת הוריות [יא] אומרת שנשיא זה שחטא ומביא קרבן, יכול להיות רק מי שאין על גביו אלא ה' אלוקיו, אך אם כפוף הוא לרשות אחרת, דוגמת רשות שופטת, יועצים משפטיים ובדומה להם, או אז אין הוא בגדר נשיא או מלך, ואין הוא מקריב את קרבן הנשיא.
ככלל, כל נשיא ודאי יחטא, הכח משחית, כך הוא לשון הכתוב: 'אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא', נשיא זה ודאי יחטא, שיכרון הכח סביר שיניא אותו לחטא, השאלה היא רק מתי זה יקרה. אך גם משחטא, לעובדה שהוא מודה בחטאו יש מעלה גדולה. 'אשר נשיא יחטא' – לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר כשמתחרט על זדונותיו'. [רש"י ד,כב]. נשיא יכול לקלקל, יכול לטעות, אבל גדולתו היא בכך שיודע הוא להכיר בחטאו ובאחריותו.
מידות אלה של זריזות והתמדה חווים אנו גם בפסח. נגאלנו ממצרים בזריזות רבה, בחיפזון, ולולי אותה זריזות היה חשש גדול שיתבולל במצרים, שהרי היה עמנו בדיוטה האחת לפני התחתונה של שערי הטומאה, בשער המ"ט.
מצווים אנו לאפות מצות לפחות מח"י דקין, ח"י דקות. אמר לי פעם הרב בני אלון זצ"ל, בלשון מליצית כי עלינו לפעול בזריות ולהיזהר מחי דקים, מחיידקים, כל אלה העורבים לנו ומנסים להכשילנו בדרך ה'. ובאשר למידת ההתמדה - לספר דור אחר דור את סיפור יציאת מצרים, את סיפור יציאתנו לחרות, ככתוב: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. פסח שר ושמח!