שני נושאים עיקריים בפרשתנו ודומה כי נושקים הם זה לזה גם במהותם. האחד הוא אותה אש זרה אשר הקריבו בני אהרן, נדב ואביהוא, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'' וגו'. [ויקרא י, א-ב] והמשכו בשעיר החטאת אשר הקריבו ושרפו בני אהרן הנותרים, אלעזר ואיתמר, מבלי לאוכלה, ועל כך דרש וקצף עליהם משה רבנו, ''מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ'. [ויקרא י, טז-יז] והנושא הסמוך לו הוא איסור מאכלות אסורות – 'זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ... אַךְ אֶת־זֶה לֹא תֹאכְלוּ' [ויקרא יא ב-ד].
נחלקו רבותינו מה היה חטאם של נדב ואביהוא. רבי אליעזר אומר, על שהורו הלכה בפני משה רבם. רבי ישמעאל אומר, על שנכנסו למקדש שתויי יין ועוד. אך אין מקרא יוצא מדי פשוטו, והוא שהקריבו לפני ה' 'אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם' [ויקרא י,יא] ואשר אף הזהירם שלא לעשות כן, ככתוב: 'לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה' [שמות ל,ט]. נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה, בקשו לעשות מעבר למה שנתבקשו, מעבר למה שנצטוו. יש ואדם, רם מעלה, מקבל תפקיד בכיר ביותר, אך דווקא מתוך רום מעמדו, חש שבידו לסטות מסמכותו כראות עיניו, כי ודאי מבין הוא לבדו מהן גבולות המותר והאסור, ויוכל לנמק את כל החלטותיו בק"ן טעמים, להיתר או לאיסור כפי צרכיו. אך על כך נתנו את הדין, ועוד בעיצומו של היום הנורא והנשגב, יום חנוכת המשכן.
אומר הרלב"ג: והנה ענש אותם השם יתעלה זה העונש הנפלא, מפני הֲקִלם בזאת העבודה הנכבדת בזה האופן. כי לא יתכן שיעמדו על הכוונה בה, אם לא ידקדקו לעשותה באופן שציווה ה' יתעלה. לכן 'וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וגו''. [ויקרא י, א-ב]. מוסיף רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן:...מי שמרקד בהתלהבות היצר, זה נקרא חטא של נדב ואביהוא.
גם בני אהרן הנותרים, אלעזר ואיתמר, נצטוו לקחת את המנחה הנותרת מאשי ה' ולאוכלה – 'וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ' , וכן לאכול את 'חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה', ומשה כועס עליהם 'מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת' וגו' כמנחה וכמצווה, הרי ה' ציווה שהכהנים יאכלו והבעלים יהיו מתכפרים. אמנם חששו הם לאכול מפני היותם אוננים על מות אחיהם, אך היה להם לאכול כאשר ציווה ה', ולא לפסוק לעצמם. לא בכדי בכל עשיית מלאכת המשכן, נאמר פעמים רבות 'וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה' [ויקרא ח,לו] - 'להגיד שבחם שלא הטו ימין ושמאל' [רש"י]. וכאמור בתחילת הפרשה, 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה''. זה הדבר, ללא שינוי. כך תשרה שכינה במעשה ידיכם [רש"י ט,ד]
למדה אותנו התורה, שיש לשמור חוקיך, ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם, מבלי לחרוג מהציווי כמלוא הנימה. ועתה מאכילה זו, אכילת האש את בני אהרן ואכילת הקורבנות על ידי הכהנים, לאכילת חולין - 'זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ... אך את זה לא תאכלו'. [ויקרא יא ב-ד]. זאת ולא אחרת. חיה, לשון חיים. לפי שישראל דבוקים במקום, [בה'], וראויים להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצוות, ולאומות העולם לא אסר כלום. [רש"י יא,ב].
ואכן אדם הראשון נצטווה לאכול מכל העץ אשר בגן ' וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לא תאכל..., ואחר המבול לא נצטוו בני האדם אלא בשבע מצוות בני נח. לעומתם ישראל נצטוו בלא פחות מתרי"ג מצוות, כי רצה הקב"ה לזכותם לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שֶׁנֶּאֱמַר: 'ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' [ישעיהו מב, כא]. אומר רבי עובדיה מברטנורא: לפיכך הרבה להם תורה ומצות - כגון פרשת שקצים ורמשים כדי להרבות להם שכר כשהם בדלים מהם, וזאת, אע"פ שבלאו הכי לא היו אוכלים אותם שהרי נפשו של אדם קצה בהם. 'זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ', מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו [ספרא יא,ב]. אך לא די בכך, יש גם חיוב בשחיטת אותה חיה קודם שתהא מותרת באכילה.
שואל המדרש [תנחומא שמיני, ז] אמר לו רבי: מה איכפת לקב"ה שיאכלו ישראל בלא שחיטה? שיהא ישראל נוחר ואוכל ושוחט מן הצוואר מן הירך? לשם מה יש צורך בשחיטה כשרה? ולמה דווקא בצוואר? התשובה לכך פשוטה בתכלית. אין תשובה. זהו רצון ה'.
לדבקות יתירה ומסירות נפש במצוות השחיטה, נדרשו ישראל, עוד בשנת תרכ"ד, 1864, כשהחלה דרישת גורמים שונים של ארגוני צער-בעלי-חיים לאסור את השחיטה היהודית משום שהדבר גורם כביכול צער לפרות הנשחטות, ולשם כך דרשו להמם את הבהמה קודם השחיטה במכת חשמל, ולשחוט אותה בשעה שהיא תחת ההלם החשמלי, כך לטענתם לא תחוש הבהמה בכאב של השחיטה, אך כך גם תהיה היא טרפה. זו הייתה עוד דרך של אנטישמים להציק ליהודים...
למעשה פוסקי ההלכה אסרו את הימום הבהמה לפני השחיטה, אולם כמעט ולא נכתבו על כך תשובות. תשובה מנומקת הלכתית ומדעית ראשונה ומקיפה ביותר שכן פורסמה בעניין, היא של הגאון רבי יעקב ויינברג זצ"ל, ראש בית-המדרש לרבנים בברלין, שפורסמה בספרו שרידי אש [ח"ב סי' ד]. במאמר מובאים גם חוות-דעת של רבנים ורופאים בנושא, ובו הוכיח מדעית שהחשמול גורם נזקים גדולים לגוף הבהמה, וכי השחיטה היהודית היא המיטבית. עם זאת, הוא פותח ואומר שאין דבריו בסוגית ההימום להלכה, שהרי הלכות טרפות הן הלכות חמורות מאוד, ועניין הכשרות הוא אחד מיסודות היהדות, ולכן גזירת החשמול, ההימום, של הבהמה קודם שחיטה, היא גזירה קשה המביאה בסכנה את כל ענין הכשרות של כללות האומה, אשר מסרה נפשה על החזקת הכשרות בטהרתה.
לכן, אומר הרב ויינברג, חלילה ליחיד להורות הלכה בזה, והדבר מסור לגדולי ההוראה שבדור. את נטייתו להתיר, הביא לפרסום רק כעבור חצי-יובל שנים, וזאת, כדי לא לתת, כלשונו, חרב ביד שונאי ישראל. והוסיף, שאת החיבור כתב בשעה של מצוקה נוראית, בשעת גזירה, בה הייתה החרב הנאצית מונחת על צוואר ישראל, לרבות שחיטה שנאסרה עבור זקנים וחולים מסוכנים. כך שעל המאזניים היה עליו לשקול בין אכילת בשר נבלה וטרפה מדין פיקוח-נפש, לבין שחיטה שקדם לה הימום הבהמה.
ב"ה אותה חרב הוסרה, אך היו אלה שנים רבות בהן עמדו ישראל בניסיון בגבורה. ניסיון אשר גם בו ביקש הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. אומר המהר"ל בתפארת ישראל, [פרק ה] שהעובדה שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, אין לפרשה שהקב"ה מזכה את ישראל ולכן מרבה להם מצוות. אלא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לעשות אותם אנשים זכים, רוחניים, ערכיים, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ביקש להיטיב עמם במובן הפנימי, הרוחני, הנפשי, שיהיו אנשים מרוממים, זכים וטהורים, כי מה הקב"ה קדוש אף ישראל ראוי שיהיו קדושים, ככתוב 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם'.
סמיכות הפרשיות מורה אפוא, שאחר השכנת השכינה מופיע פירוט הדברים המותרים והאסורים באכילה, שאף הם מזככים ומרוממים את ישראל, צאן קדושים. כותב מרן הראי"ה ז"ל בספרו, 'מדבר שור', [דרוש י"ח] שהתורה קובעת את ערכה של האישיות הישראלית לפי טהרת חומר בניינה הגופני... שהיא גם מכוננת את צורתה הנפשית.
אך גם כאן במאכלות האסורות, כמו נדב ואביהו שהקריבו אש זרה כשטעמם ונימוקם עמם, יש שבקשו לטהר את השרץ בק"ן טעמים. כך ביקש במסכת עירובין אותו תלמיד ותיק ביבנה, שהיה מטהר את השרץ בלא פחות מק"ן [מאה וחמישים] טעמים. ותמהו רבים, מה תועלת יש בק"ן טעמיו של אותו תלמיד ותיק, והרי התורה אסרה את אותו שרץ וטימאה אותו? אומר על כך רבי צדוק-הכהן מלובלין, הסבר נפלא, והוא שכאשר התורה אומרת 'זאת החיה אשר תאכלו', זאת ולא אחרת, אין מקום לתת לכך טעמים, זהו רצון ה'. נקודה.
אותו תלמיד ותיק ביבנה ביקש להראות לנו, שלא על ראיות שכליות יסמוך האדם, שהרי לו˴ באנו לסמוך על טעמים שכליים, יש לנו מאה וחמישים טעמים לומר על השרץ הטמא שהוא טהור. אבל ראוי לדעת את האמת במה שהוא אמת, היינו כמופיע בציווי האלוקי, ורק אחר כך ניתן להסמיך אל האמת טעמים וראיות שכלתניות. יהא השכל נמשך אחר האמת ולא האמת אחר השכל. רצונו של אותו תלמיד ותיק, לא נועד אפוא לטהר את השרץ, אלא להיפך, ללמדנו על מוגבלות השכל. כי השכל כשלעצמו, יכול להפוך טמא לטהור וטהור לטמא, בק"ן טעמים. אמיתה של תורה, זה הכתוב בתורה, וזהו המדד לאמת האלוקית.
עם זאת, דומה שדברי התלמיד הוותיק מיבנה, לפי פשוטם, משמשת כיום כר נרחב לחברות יחסי ציבור רבות, לומר בלי להניד עפעף, על השחור שהוא לבן ועל הלבן שהוא שחור, על שקר שהוא אמת, ועל אמת שהיא שקר, כרצון הלקוח וגובה התשלום. הצלחתם אינה נמדדת אלא ברצון הציבור הרחב להאמין בהבליהם...
על טיהור זה בק"ן טעמים, הראני, ידידי, הרב שמואל זעפרני זצ"ל, יד ימינו של מו"ר הרב מרדכי אליהו ז"ל, הסבר נחמד בדברי רבי במסכת אבות [ד,כ] 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו'. - קנקן, היינו פעמיים ק"ן. יש ק"ן טעמים לאסור וק"ן לטהר, לכן אין עליך להסתכל תחילה בק"ן-ק"ן בהיבטים השכליים, אלא במה שבתוכו, במה שיש בו. ראה את הציווי האלוקי, ואל תחיה מפי הסברה, נוגדת הציווי. משראית את הציווי, יכול אתה להוסיף לו ק"ן טעמים.
אחר שראינו מהו הציווי האלוקי, מהי האמת האלוקית, באים רבותינו ומוסיפים טעמים. דוגמת הרמב"ם, במורה-נבוכים, האומר שאיסורי המאכל מועילים מטעמים רפואיים-גשמיים. כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, מזונם מגונה.... והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאכלו, וזה מה שלא יסופק בו רופא. [חלק ג, מח]. לעומתו ספר החינוך, [מצוה עג] , סובר שהואיל והגוף הוא כלי לנפש ובו תעשה כל פעולתה, והגוף הינו כמו הצבת ביד הנפח, וכדי שהצבת יהיה חזק דיו שהרי מטרתו לאחוז בו כלים, סביר שהאומן יעשה אותו כמה שיותר טוב... כך גם לחיזוק הגוף נאסרו עלינו מאכלות אסורות כדי שתהיה נפש בריאה בגוף בריא. ואל תתמה, אומר ה'חינוך', אם יש מהם, [מהמאכלות האסורות], שהרופאים לא ידעו מדוע נאסרו, יען 'כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהם, חכם יותר ממך ויותר מהם'... לכן על איש ישראל להקפיד על המאכלות מבלי לנסות לטהרם בק"ן טעמים.
כל זאת, כי חפץ הקב"ה בקדושת בניו, ולכן מצוונו בסוף פרשתנו, 'אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם', וכל כך למה? כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי ' [ויקרא יא, מד]. מסבירה הגמרא ביומא [לט.], 'ולא תטמאו בהם - ונטמטם בם', אל תקרי 'ונטמאתם' אלא 'ונטמטם', לשון טמטום ואטימות. כך מצוונו רופא-כל-בשר. וכל כך למה? 'כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹקים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. ה' מעלה אותנו בקדושה ומעלה אותנו מטומאת ארץ מצרים למעלתה של ארץ-ישראל, שדורנו זוכה לעלות ולשוב אליה וליישבה לאורכה ולרוחבה, ולחגוג בימים אלו את עצמאותנו בה מזה שבעים ושבע שנה, ביותר ויותר קדושה.