האם יכול אדם שאיננו כהן מלידה להפוך לכהן? הפטרת השבת מזמינה אותנו לחשוב מהי המשמעות של שירות בקודש עבור עם ישראל – לא במקומות הקדושים בלבד, כי אם באמצעות יציקת הקדושה בחיי היום-יום.
על פניו, הקשר שבין פרשת אמור להפטרה הלקוחה מספר יחזקאל נראה ברור למדי – הן הפרשה והן ההפטרה מפרטות את החוקים החלים על כוהנים, והאחת כמעט מהווה תמונת מראה של רעותה. ספר יחזקאל מונה את הכללים שהכוהנים נדרשים לציית להם – איסור חשיפה למת (למעט קרובי משפחה מדרגה ראשונה); מגבלות על בנות זוג אפשריות; ואיסור להשתכר בבית המקדש – ובכך מהדהד את מה שכבר מופיע במפורש בפרשת אמור.
אמנם, נראה שהכתוב בספר יחזקאל שונה בכמה מן הפרטים לעומת הנוסח שמופיע בתורה (וחז"ל אכן מתייחסים לסתירות לכאורה, ראו מסכת קידושין, דף ע"ח ע"ב), אך ככלל ניתן לומר שיש פה חזרה, שמעלה מיד את השאלה המתבקשת: אם החוקים לא השתנו, מדוע חש יחזקאל צורך לחזור עליהם?
התשובה נעוצה בשינויים שעברו על המציאות בין ימיו של אהרן הכהן בפרשה ובין ימיו של יחזקאל. כאשר ניתנה התורה, אהרן וארבעת בניו נמשחו לכהונה, ובעקבות מותם בטרם עת של נדב ואביהוא, נשארו לעם ישראל רק שלושה כוהנים פעילים. גם אם נכלול את בניהם ונכדיהם, אוכלוסיית הכוהנים הייתה קטנה מאוד באותם ימים. אותם כוהנים ראשונים ודאי עבדו מסביב לשעון לניהול כל היבטי המשכן, כולל הקרבת קורבנות היחיד וקורבנות הכלל של עם ישראל על המזבח.
ואולם, בימיו של יחזקאל כבר היו כוהנים רבים – וכפי שעולה מן ההפטרה, חלקם היו צדיקים יותר מחבריהם. את צדוק ומשפחתו מתאר יחזקאל כמי שנותרו נאמנים לתורה והתנגדו נחרצות לעבודת האלילים. צדוק אף היה הכהן הגדול הראשון בבית המקדש שבנה שלמה המלך. בתקופת דוד, חבר צדוק למלך ושניהם חילקו את הכוהנים לעשרים וארבע קבוצות (דברי הימים א:כ"ד) שכונו על ידי חז"ל "משמרות" (מסכת תענית, דף כ"ז ע"א).
כשיש מספר כה גבוה של כוהנים, כבר אי אפשר, ואף מיותר, שכולם ישרתו בקודש בבת אחת. במקום זאת, הייתה כל "משמרת" של כוהנים משרתת בבית המקדש כשבועיים בשנה, וכל תת-משמרת, או בית אב, שירתו למשך פרק זמן מצומצם עוד יותר לפני שהעבירו את המושכות למשמרת הבאה (תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, ד', ב').
ההסדר הזה מעלה שאלה חדשה: לְמה נדרש הכהן להקדיש את מרצו במשך רוב ימות השנה, כשהוא אינו משרת בבית המקדש? שאלה שניתן להרחיב לכדי התהייה – מה משמעות היותו של אדם מנהיג רוחני מחוץ לכותלי בית המקדש?
מכיוון שאני בעצמי כהן, דבריו של יחזקאל הם יותר מסתם תיאור עבורי, הם מעין הנחיה מעמיקה המציעה גישה שכבר נרמזת בפרשת השבוע: "וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם: וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לְמִשְׁפָּט בְּמִשְׁפָּטַי יִשְׁפְּטֻהוּ וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ" (יחזקאל, מ"ד:כ"ג-כ"ד).
הנביא מתעקש שהכוהנים ימלאו תפקיד קריטי בחברה, לא רק בתפקיד מקריבי הקורבנות והמשרתים בקודש, אלא גם בתפקיד המלמדים תורה, המעודדים את שמירת השבת והמועדים, ממליצי היושר עבור החלשים, המבטיחים את הוגנות בתי הדין והפועלים ומקדמים את הצדק. הכוהנים מוסמכים לחנך ולהנהיג את הקהילה בכל העניינים הללו ובכל הקשור להיבטיהם הרוחניים והקהילתיים של החיים היהודיים. תפקיד מורחב זה של הכוהנים מסביר גם מדוע נכללת פרשת המועדות כחלק מרשימת החוקים החלים על הכוהנים המופיעה בפרשתנו השבת.
כפי שנהג הרב סולובייצ'יק לומר על סמך דברי הרמב"ם בהקשר זה (הלכות שמיטה ויובל, י"ג:י"ג) – כל מי שעושה צרכי ציבור באמונה ומקדיש עצמו לקהילה היהודית, תוך שהוא מעלה את רף הסטנדרטים הדתיים, המוסריים והרוחניים שלנו, יש בו מעין קדושת כוהנים, הכוהנים שאינם משרתים בבית המקדש בלבד, כי אם מוציאים קורטוב מקדושת המקום ויוצקים אותו על כלל עם ישראל. וכך, גם מי שאיננו כהן מלידה – יכול לחיות את חייו כאילו היה כהן. חמלה, אחריות ושירות אינם תכונות מולדות – הם תולדה של מחויבות.
הכותב הוא נשיא וראש מוסדות 'אור תורה סטון'