כתר שם טוב

לפני כשבוע נחשף סיפורו המרגש והמפעים של עומר שם טוב, שהיה שבוי בידי רשעי החמאס 505 ימים, בתנאים קשים מנשוא. (נניח בצד לרגע את המסגור התבוסתני, המשרת את תעמולת האויב בשעת מלחמה, שהעניקו לו בתוכנית "עובדה").

השבוע, בפסח שני, זכינו בחסדי ה' לחזות גם בשחרורו של עידן אלכסנדר, ששורות אלה נכתבות ממש בשעה שהוא עושה את דרכו חזרה אל משפחתו. וכפי שכתבה סבתו: "היום פסח שני, למי שלא יכול היה לציין את פסח. עידן חוגג היום את פסח, הוא בן חורין". (נוסף על כך, ביום זה הביאה מדינת ישראל לקבר ישראל את הלוחם צבי פלדמן הי"ד, שנפל בקרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה, לפני 43 שנים).

סיפורי הגבורה של השבים הללו, שמעוררים בכולנו פליאה והתפעלות בכל פעם מחדש, הדהדו בי מחדש את סיפור "שחרורו" של רבי שמעון בר יוחאי ובנו מן ה"שבי" הממושך במערה, מאימת הרומאים, וכך מספרת הגמרא (התרגום מארמית – מהדורת הרב שטיינזלץ):

"שמע ר' פנחס בן יאיר חתנו של ר' שמעון ויצא לפניו, לקראתו. הכניסו לבית המרחץ, והיה מטפל בבשרו. ראה שהיו בו בר' שמעון סדקים בגופו, בעורו. היה בוכה ונשרו דמעות עיניו וציערו אותו, את ר' שמעון. אמר לו ר' פנחס לר' שמעון חמיו: אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו ר' שמעון: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא ראיתני בכך — לא מצאת בי כך (=גדלות בתורה)".

הגמרא מתארת את צערו של רבי פנחס בן יאיר מצד אחד, אל מול תיאור דברי חותנו, רבי שמעון בר יוחאי, המסוגל ברגעי הצער והכאב על הפצעים והצלקות, להתבונן על השבי ולראות בתקופה המייסרת הזאת, מה שבנה בתוכו את הקומה הרוחנית שבה הוא נמצא ברגע זה. מעין הגדולה הזאת של התנא המופלא, רשב"י, אנחנו פוגשים גם בשבויות ובשבויים, כאילו גם עליהם, ולא רק על רשב"י וחבורתו, נדרש הפסוק מספר דניאל: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" (עיין דניאל יב, ג; תיקוני זוהר א, א). לא השכלה חיצונית של מידע אלא השכלה פנימית, של סוד נשמת ישראל שבקרבם, המזהירה בהם כזוהר הרקיע.

אתה בסדר, אבא?

האישיות המיוחדת, המאירה ומזהירה של עומר, ניכרת כמעט מכל משפט שלו. מהחיוכים, מהעין הטובה ומהלבביות. את ההתחזקות שלו באמונה בתקופת השבי הוא מתאר בצורה יוצאת דופן:

עומר שם טוב: לאורך כל התקופה של השבי האמונה התחזקה אצלי. הייתי ממש מתיישב ומדבר פשוט עם אלוהים.

מראיין: אתה זוכר פחות או יותר איזה מין דיאלוג אתה עושה עם אלוהים?

עומר שם טוב: זה... נכון יש את הקטע הזה שכולם מבקשים ממנו, אבל לא שואלים מה איתו, אתה מבין? אז תמיד התחלתי ב... אתה בסדר, אבא? איך אתה? מה שלומך? איך אתה מרגיש? ואז דבר ראשון הייתי מודה, הייתי אומר: "אבא, תודה, תודה על זה שאני חי, תודה על זה שאני נושם, תודה על האוכל שיש לי, תודה על כל דבר שיש".

מראיין: אז אתה מתחיל איתו בטוב – גם מתעניין בשלומו וגם מודה על מה שנתן, ואז?

עומר שם טוב: ואז יורה עליו בקשות...

מראיין: מה?

עומר שם טוב: אבא, שים אותי בדרך הנכונה, תעזור לי להגיע הביתה בשלום, תכוון אותי, תחזק אותי, תשמור על המשפחה שלי.

כל התיאור הזה של עומר, מתעניין בשלומו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, הזכיר לי דבר נוסף מתורתו של רשב"י והשבי: "תניא רבי שמעון בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שגלו שכינה עמהן..." (מגילה כט, א).

בדיוק כמו שעומר הרגיש בנשמתו הטהורה, כאשר אדם מישראל נמצא בשבי גם השכינה נמצאת בשבי. לכן הוא קודם כול מתעניין בשלום הקדוש ברוך הוא, שנמצא עימו בצרה. ורק לאחר מכן, מבקש לצאת בעצמו מהשבי, ובכך גם להוציא את השכינה, שנמצאת עימו, מן השבי.

"כְּהוֹשַֽׁעְתָּ מַֽאֲמַֽר וְהוֹצֵאתִֽי אֶתְכֶם. נָקֽוּב וְהוּצֵאתִֽי אִתְּכֶם. כֵּן הוֹשַׁע נָא" (מתוך תפילת "אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָא"). כאשר ה' מוציא אותנו מן המצרים, הוא בעצמו יוצא איתנו מתוכם.

לא הולך לקרות

קטע מופלא נוסף בראיון הוא התיאור הנונשלנטי כמעט של עומר על נכונותו למסור את נפשו למען החיילים: "אמרו לי פעם אחת (המחבלים)... הם שמו מלכודים, בעצם בבית שהיה מעל המנהרה, ואז הם אמרו לי: "עומר, כשהחיילים מגיעים לבית הזה, אתה מפוצץ". ואז אמרתי להם: "לא, לא, לא הולך לקרות". ואז הם אמרו לי: "מה זה 'לא הולך לקרות?'" אמרתי להם: "לא הולך לקרות, אני לא הולך לעשות את זה", ואז הם אמרו לי: "אתה לא הולך לעשות את זה, אנחנו נירה לך בראש", אמרתי להם: "אז תירו לי בראש. לא, לא מתכוון לעשות את זה. לא יקרה".

ככה בפשטות, קיים עומר את המצווה שמופיעה בפרשת אמור, לא לחלל את השם ולקדש את שמו: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כב, לב). וכדברי הרמב"ם: "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי..." (הלכות יסודי התורה פרק ה). אחד מביטויי המצווה הוא להיות מוכנים למסור את הנפש אם נתבקש לשפוך דם. להיהרג ולא לעבור. בדיוק כפי שנהג עומר.

בכך התגלה כמה עומר מוכתר, כשם משפחתו, בכתר שם טוב. וכפי שנקרא בפרקי אבות בשבת הקרובה, שוב – מפיו של רשב"י: "רבי שמעון אומר, שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן" (פרקי אבות ד, יג). אך מהו אותו שם טוב?

אנשי חיל

בספרו "באר אליהו" על ביאורי הגר"א ל"חושן משפט", ביאר הרב קוק את כוונת הגר"א על דברי השולחן ערוך בסימן ז סעיף יא: "בית דין של שלושה, צריך שיהיו בכל אחד מהם שבעה דברים... (והדבר השביעי הוא) בעלי שם טוב". הגר"א מציין בביאורו שהמקור למידה זו הוא מה שנאמר בתורה (שמות יח, כא) "אנשי חיל".

ביאר הרב קוק כיצד המושג "שם טוב" קשור דווקא באנשי־חיל: "השם הטוב בא לאדם לא רק בשביל איזה מעשים פרטיים שלו שהיו טובים, כי אם שיתברר הדבר שהטוב והשיר נקנה אצלו כקנין גמור, עד שזהו מהותו העצמית, ולזה צריך גבורה פנימית קבועה, וזה נקרא חיל האמיתי, שהוא תוכן הקנינים – כי ה' הוא הנותן לך כוח לעשות חיל... ואלה הקניינים של המידות הטובות, עד שהם מתעצמים בעצמותו של האדם, והם הגורמים לשם הטוב, שזהו הכתר העולה על הכל, והם הם אנשי החיל" (שם, ועי' עוד "שיחת אבות" על מסכת אבות בעריכת הרב יצחק דדון שליט"א, עמ' תכב).

התיאור של הרב קוק תואם להפליא את מעשיו של עומר בתנאים הבלתי אפשריים שאליהם נקלע. גם באפלה הנוראה שבה היה שרוי, תרתי משמע, לא איבד את טוב ליבו, את גבורתו, את תקוותו ואת אמונתו. בכך התגלה שתכונות אלה הן קנייניו העצמיים, הקבועים והפנימיים. ובכך הוא נקרא גיבור־חיל אמיתי.

כדברי הרב קוק: "ואלה הקניינים של המידות הטובות, עד שהם מתעצמים בעצמותו של האדם, והם הגורמים לשם הטוב, שזהו הכתר העולה על הכל, והם הם אנשי החיל".

עומר מצטרף בגבורתו המופלאה לרשימת אנשי החיל של העם המופלא שלנו, שהמלחמה הגדולה הזאת רק חשפה אותם לעיני כול. עם שמוכתר בכתר שם טוב, שכדברי רבי שמעון בר יוחאי – עולה במעלתו על כל הכתרים.