באולפן ערוץ 7 מתארחת יובל הדרי, בת 22 בלבד וכבר מנכ"לית ומייסדת של עמותת 'ואהבת' לסיוע למשפחות פצועי הטרור והמלחמה. בראיון היא מספרת על מה שהוביל אותה ליוזמה שמשפיעה על משפחות רבות כל כך.
פעילותה ההתנדבותית של יובל החלה כבר כאשר הייתה בגיל 14 בלבד, ועל הקמת העמותה היא מספרת ומתארת כיצד ביקור במחלקה האונקולוגית הוביל אותה לאותה התנדבות ולימים בשנת 2021, בעקבות פיגוע בו נרצח יהודה גואטה הי"ד ונפצע בניה פרץ בחוט השדרה.
יובל כבר הכירה מחלקות רבות בבית החולים אך את מחלקת השיקום, שאליה הגיע בניה, לא הכירה, אך בחרה להגיע למחלקה על מנת לסייע למשפחת פרץ שמגיעה מבית שאן ועד לבית החולים ומטבע הדברים זקוקה לעזרה. יחד עם הסיוע למשפחתו של בניה התוודעה לקושי אצל משפחות פצועי צה"ל רבות אחרות שהיו במחלקה.
"במהלך שנה ליוויתי בממוצע כעשרה פצועים – לוחמים, נפגעי טרור. זה היה הפרויקט האישי שלי. רק כמה חברות ידעו על זה. ביום הולדת הייתי מביאה להם עוגות, לא עוגות שאני הכנתי, אלא מקונדיטורית מקצועית, עם בלונים בצבעי היחידה שלהם", היא מספרת ומציינת את אורי ברקן, לוחם מגדוד 13 בגולני, ש"שכב באותה מחלקה עם בניה. הוא היה משותק בכל גופו, לא הזיז אפילו אצבע. היום הוא הולך. הוא השתקם בצורה מעוררת השראה". לכל לוחם שליוותה הקפידה יובל להעניק תחושה אישית הנדרשת מעבר לליווי הרפואי, וכך מדי שנה ליוותה כעשרה פצועים.
ואז הגיע השבעה באוקטובר. "ביום ראשון, אחרי השבת של ה-7 באוקטובר, הגעתי לשיבא. הבנתי שיש כאן משהו גדול יותר מכל מה שדמיינתי. הגיעו עוד ועוד פצועים במצב קשה. הבנתי שהצטבר אצלי ניסיון מהשנים האחרונות ואני חייבת להביא אותו לידי ביטוי. הבנתי שאני צריכה להפוך את הפרויקט שלי לעמותה ונרשמתי ברשם העמותות. אני מכשירה מעל 150 מתנדבים שעוברים הכשרות עם פסיכולוגית קלינית, מבינים מה זה ללוות פצוע, מה זו טראומה ומהי פוסט טראומה, מה זה לאבד חברים בקרב וכו'".
כשניתחה את הסיפור המיוחד של הקשר שנוצר בינה לבין בניה, הפצוע הראשון שליוותה, הבינה שהקשר האישי שנוצר הוא המיוחד והוא הנדרש מהעמותה שלה, ובעקבות כך החליטה על הקמת מיזם 'אמץ לוחם' שיתאים בין הליווי לצרכיו של הלוחם הפצוע ברמה האישית.
יובל מציינת את אנשי המקצוע שהתגייסו לעמותה ומספרת על דרכי העזרה והסיוע לאחר איבחון מדוקדק המותאם לכל פצוע, כולל הכנה לאוניברסיטאות, שיעורי נגינה גם למי שאיבד את ידו, מאמני כושר, עיסויים ועוד. זאת לבד מהליווי הסיוע הנדרש למשפחות שזקוקות לסוג אחר לחלוטין של ליווי.
המוטו שאותו מבקשת יובל להנחיל תחת הכותרת 'ואהבת' הוא אהבת הזולת מבלי להתייחס למגבלותיו או לפציעה שעבר, אהבה מתוך היכרותו האמיתית של האדם שלפנינו, ואכן השיחות עם הפצועים מתחילות בשיח על מי שהיה הפצוע רגע לפני הפציעה, מה היו יכולותיו ומעשיו ומתוך כך לקדם אותם הלאה בתקופת האישפוז.
מתוך הבנת המציאות המשתנה למשפחת פצוע שביתה עובר למעשה לבית החולים, מנסה יובל בעמותה שהקימה להפוך את אותו בית חדש ל"בית של שמחה,, כהגדרתה. כך באירוע חנוכה הפכה את בית החולים למעין מועדון מוסיקה עם הופעת אמנים, אוכל ופינוקים, "ופתאום זה לא נראה בית חולים. המטרה שלי שאחרי העיסויים, הצלקות והכאבים שירגישו בית, שירגישו הכי טוב שיש".
עוד מציינת יובל את הקושי של הפצועים דווקא כאשר הם משתחררים מבית החולים, מהמקום בו הם היו בחברת פצועים כמותם, הם עוברים לחברה שבה אינם עוד שווים. במציאות הזו מוצאים את עצמם הפצועים מתמודדים לבדם עם אתגרים שלעיתים אינם נראים ולשם כך הוקמה בעמותה תכנית 'שש קוביות מאתגר לצמיחה' בהובלת זיו נבון יהושע ששכלה את בעלה עדו יהושע הי"ד, מ"פ בשלדג, בשבעה באוקטובר. המיזם מעניק מעטפת לפצועים בבתיהם. כל "קוביה" מסמלת תחום אחר בחיים שבו מתמודד הפצוע בכל יום בפן אחר של חייו.
נראה שכשם שלרעיונות הסיוע והעזרה אין גבולות, גם למסייעים ולמסייעות אין גבולות של גיל או מצב משפחתי, גם לא של התמודדות אישית.