במשך עשרות שנים מתנהלת מדינת ישראל על קצות האצבעות – שואפת להחזיק את החבל משני קצותיו: יהודית ודמוקרטית, מסורתית וליברלית, לאומית וגלובלית. אלא שהשבר כבר כאן. מה שנראה בעבר כגיוון מבורך – הפך לאנרכיה ערכית. מה שנקרא פעם “מורכבות” – הפך לריק אידיאולוגי.
המסקנה ברורה: ישראל זקוקה לחוקה. לא חוקה מהסוג האירופי, ולא חוקה ליברלית נוסח אמריקה. ישראל צריכה חוקה יהודית. חוקה שנולדת מהזהות, מהמוסר, מהמסורת ומהסיפור הלאומי שלנו.
הפער שלא נסגר – מאז הקמת המדינה
המהפכה החוקתית שהחלה בפועל בשנות ה-90 נולדה לתוך ואקום מסוכן. חוסר ההסכמה הציבורי לגבי זהותה החוקתית של המדינה הוביל לכך שבית המשפט העליון מילא את החלל, תוך שהוא מפרש את חוקי היסוד כמעין חוקה רכה. התוצאה? קריסת האמון הציבורי. ההכרעה הערכית הועברה לשופטים – במקום להיות מוכרעת על ידי הציבור באמצעות נבחריו.
כאן בדיוק נדרשת הכרעה אמיצה: כתיבת חוקה של ממש. לא פרשנות, לא עקיפה, לא תחליפים משפטיים. חוקה שתתחיל בשאלה – מי אנחנו – ותמשיך לשאלה כיצד אנחנו רוצים לחיות כאן.
היסודות היהודיים – תשתית לדמוקרטיה, לא איום עליה
חוקה יהודית איננה הקרבת זכויות. להיפך – היא ההכרה בכך שזכויות אדם אינן מנותקות מהקשר. בחוקה יהודית, הזכות לחיים ולעצמאות נגזרת מהיות האדם נברא בצלם. הזכות לשוויון אינה מושג אוניברסלי ריק, אלא ביטוי של “ואהבת לרעך כמוך”.
במקום לייבא עקרונות מופשטים מאירופה של המאה ה־18, ישראל יכולה לבנות דמוקרטיה עשירה, שורשית, המבוססת על תורת חיים עתיקת יומין.
האם יש תקדימים בעולם? בהחלט
גם מדינות אחרות חרתו את זהותן הערכית בראש החוקה:
– אירלנד פתחה את חוקתה בשם השילוש הקדוש.
– שוויץ מצהירה בפתיחה על “בשם האל הכל יכול”.
– פולין מתייחסת להיסטוריה הקתולית שלה ולמורשתה התרבותית.
אם לעמים אחרים מותר לנסח חוקה ברוחם הלאומית והדתית – גם לישראל מותר. לא פחות.
ההבדל הוא שכאן מדובר לא רק בזכות, אלא בצורך קיומי: מדינה יהודית שאין לה עוגן זהותי ברור – תלך ותתמוסס.
מה יכולה לכלול חוקה יהודית?
1. מבוא ערכי: הצהרה ברורה שישראל היא מדינתו של העם היהודי, השב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות, מתוך מחויבות לתורתו, לשפתו, להיסטוריה שלו ולמורשתו התרבותית.
2. סעיפים מוסריים: זכויות אדם יונקות מערכי המוסר היהודי – צלם אלוהים, צדקה, חסד, פיקוח נפש.
3. עקרונות שלטוניים: דמוקרטיה פרלמנטרית, ריבונות העם, הפרדת רשויות – אך לא כתחליף לערכים יהודיים אלא בשילוב איתם.
4. מאפיינים לאומיים: עדיפות לציונות, לשבת כיום מנוחה לאומי, לעברית כשפה רשמית, לדגל ולהמנון.
5. מנגנוני תיקון: הגנות על מיעוטים – אך מתוך זהות ברורה, לא על חשבונה.
למה דווקא עכשיו?
כי הזהות נשחקת. כי המלחמה על דמותה של המדינה כבר איננה תיאורטית. היא נוכחת בכל דיון – בשירות בצה”ל, בחוק הלאום, בשבת בתחבורה, במערכת המשפט, בחינוך הציבורי.
בלי עוגן ברור – נישאב למערבולת אינסופית. במקום לקבוע כללים – נמשיך לריב על כל פסיק. במקום לייצר חוזה חברתי – נמשיך להתקוטט על פירורים של פרשנות.
למי זה מפחיד?
למי שלא מאמין בזהות היהודית. למי שרוצה מדינה “נורמלית” במובן הכי חסר שורשים של המילה.
אבל מי שמאמין שישראל לא נועדה להיות עוד מדינה, אלא ייעוד – לא צריך לפחד מחוקה יהודית.
הפחד הגדול אינו מיהדות – אלא מהריקנות שמתחזה לנייטרליות.
המילה האחרונה – לדור הבא
ילדינו יישאלו בעתיד לא מה היה שיעור הצמיחה או גודל התקציב, אלא איזו מדינה הורשנו להם. האם הורשנו להם מדינה שמבינה את ייעודה – או מדינה שהלכה לאיבוד בין אונסק”ו לבג”ץ.
הם ראויים ליותר. הם ראויים לשורש. הם ראויים לחוקה אמיצה – לא מתוך כפייה, אלא מתוך כבוד. לא מתוך פחד, אלא מתוך גאווה.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי