ברוב בתי הספר השכבות הגבוהות נכנסות לתקופה הרשמית של הפקת מסיבות הסיום: ביסודי מדובר בכיתות ו', בתיכון בכיתה י"ב.
מסיבת הסיום היא ההפקה המושקעת ביותר בבית הספר והיא מהווה את אקורד הסיום לכל תקופת הלמידה של התלמידים. מעבר לכך שמדובר באירוע הנוצץ והמושקע ביותר, מסיבת הסיום היא גם חלון הראווה של בית הספר והעומד/ת בראשה.
זה רגע המ'אני טיים' שבו כל ההורים המוזמנים מגיעים במיטב מחלצותיהם והם מסתכלים בהתרגשות שלא לומר בוחנים בקפידה איך הצגת סוף השנה יצאה:
האם הכוריאוגרפיה הייתה יצירתיות ומעניינת ואיך היו תנועות התלמידים. למעשה, לרגע קטן אחד שיכול להימשך על פני שעתיים וחצי ביותר מידי בתי ספר, העובדה המינורית שמדובר בסופו של דבר ב...בית ספר ולא ב'הבימה' או ב'קאמרי' נשכחת ובית הספר כמו גם ההורים יכולים להתבלבל ולחשוב שבעצם הסיבה שנתכנסו לכאן היא בעצם הקונספט של 'בית ספר נולד' וכרגע שום דבר לא מעניין אותנו חוץ מאשר הביצוע המסחרר של התלמידה המוכשרת שהולכת ארבע פעמים בשבוע לריקוד אומנותי ושיו, אתם חייבים לראות איך שהיא עושה גלגלון מהאגדות.
ובכן, צר לי, אבל לא. ממש ממש לא.
בסופו של דבר, הצגת סוף שנה אמורה להיות המשך ישיר לקו החינוכי של בית הספר, כלומר ההצגה היא בעצם האמצעי שדרכו אנחנו רוצים להעביר את המסרים החינוכיים שלנו.
ואם המסרים האלו כמו התחשבות בכל מיני נסיבות משתנות שקשורות לתלמידים מורכבים, אמורים לגרום לכך שההצגה לא תהיה מושלמת ונוצצת כמו שהמנהל קיווה, אז בית הספר ישלם את המחיר הזה מתוך ידיעה שהרווח האמיתי שלו הוא הקניית המיומנויות החברתיות לחיים, אלו שאמורים להפוך את הבוגרים שלו לאנשים טובים וגדולים יותר.
ביום שישי בבוקר בשבוע שעבר קיבלתי את המכתב הבא, מהורים ששיתפו אותי על החוויות שעברו ביחד עם הילד שלהם למול הנהלת בית הספר בכל הנוגע להשתתפות התלמיד בהצגת סוף השנה:
"שלום אבינועם. יש לנו ילד בכיתה ו' שנמצא על הרצף וקולט באופן איטי יותר. גם מבחינה מוטורית.
כתוצאה של הסיבה הזו, עד עכשיו מכיתה א' בכל מופעי הסיום המורות העדיפו למקם אותו תמיד במקום שולי וזניח...הרי אי אפשר לא לתת לו תפקיד בכלל ומצד שני, הם לא רצו שהוא יהרוס להם את המופעים. בכל זאת ההורים מגיעים ו'כבודו' של בית הספר מונח כאן על הכף.
אני זוכרת שבכיתה ג' אחרי שהבנתי כבר את העניין ושמתי לב שבכל פעם הילד שלנו נדחק לתפקיד שולי באחת מהשורות האחוריות ניגשתי למחנכת שלו ושאלתי אותה בכאב:"תגידי, אתם חושבים שהילד שלנו הוא סוג ב'? אתם מנסים להסתיר אותו? כי ככה זה נראה...מצטערת אבל אם זה המצב פשוט תגידי לי ולא נגיע להצגה..."
היא החווירה והתחילה להתבלבל עם המילים. לאחר מכן הגיעה המנהלת ואמרה לי בסובלנות ובאמפטיה: " אני לגמרי מבינה אתכם. באמת. ואת יודעת שאנחנו עושים הכול בשביל שהילד שלך ירגיש בנוח. אבל הצגת סוף שנה זה כבר משהו אחר. כל ההורים באים. אני חוששת שדווקא בהצגה החשובה ביותר בשנה...זה פחות מתאים. את צריכה להבין שאנחנו משלמים המון כסף למורה לדרמה. היא סופר מקצועית והיא מבוקשת בכל העיר. הצלחנו ממש 'לגנוב' אותה...הסטנדרטים שלה מאוד גבוהים. היא בכלל לא הייתה מוכנה לשמוע שום דבר שקשור בלעגל פינות ולא לעשות את הדברים באופן המקצועי ביותר"
הייתי המומה מהתשובה שלה. הסתכלתי על בעלי ולא ידענו אם לצחוק או לבכות.
מה, היא חושבת שהיא עושה לנו טובה? האם התכלית של בית הספר זה לא להעצים ולטפח גם את אלו שיותר מורכב להם? להטמיע הכלה ואכפתיות בקרב התלמידים? החלטנו לשחרר. לא בכוח. אנחנו לא נכפה את הרצון שלנו על אף אחד. אם זה לא ברור במערכת החינוך בישראל שברור שצריכים למצוא מקום ראוי לילד שלנו אז שיהיה להם לבריאות.
הודענו למנהלת שאנחנו לא מגיעים להצגה של סוף כיתה ג' ושפטרנו אותה מכל הדילמות. אנחנו בטוחים שתהיה להם הצגה מדהימה ומושקעת בהתאם לקריטריונים של המורה לדרמה.
אותו הדבר עשינו עם ההצגה של כיתה ד' ועם ההצגה של כיתה ה'. הסברנו לילד שלנו שיש דברים שמתאימים לו ויש דברים שלו וכמו שהוא עכשיו לא הולך לתחרות ריצה של מאה מטר באולימפיאדה וזה לגמרי בסדר, אז ככה הוא לא חייב להופיע בהצגת סוף שנה.
הוא פחות קנה את ההסבר הזה ואמר לנו בדמעות: "אבל אני רוצה להיות עם כל החברים שלי...למה דווקא בסוף שנה אני לא יכול להופיע איתם?". זה שרף אותנו והאמת שלא היה לנו מה לומר לו מעבר לכך. הוא בכה ואנחנו בכינו.
*
ביום חמישי בשבוע שעבר הילד חזר אלינו עם עיניים נוצצות. לא הבנו מה קרה. הוא סיפר לנו שהמורה החדשה לדרמה לקחה אותו לצד ואמרה לו שהיא הולכת לתפור לו תפקיד מיוחד בהצגה.
הוא מיד שאל אותה אם היא מודעת למה שקרה בהצגות הקודמות ואם סיפרו לה שהוא בכלל לא היה כי המורה לדרמה ממש לא הייתה מוכנה לשמוע על האפשרות לתפור לו תפקיד במיוחד...
המורה החדשה לדרמה, שסיפרה לו שזו שנתה הראשונה בהוראה, אמרה לו בלי להתבלבל: "תאמין לי שאני גם פרפקציוניסטית. אבל אני לא הולכת להכין את יובל רפאל לאירוויזיון אלא לשמח ולהעצים תלמידים. בגלל זה אני קודם כל מורה ואחר כך מורה לדרמה. אתה תראה שאנחנו נעשה הצגה לא פחות יפה מההצגה שהייתה לכם לפני שנה, אבל הפעם אתה תופיע ותרקוד ולא רק שתהיה ביחד עם כל החברים שלך אלא שגם תהיה גאה בעצמך".
חיכיתי לערב והתקשרתי למורה החדשה לדרמה. אמרתי לה בדמעות שאני ובעלי כבר התייאשנו ורק חיכינו כבר שהילד שלנו יסיים את היסודי בגלל כל החוויות המשפילות שהוא עבר.
היא אמרה לנו שמה זאת אומרת וברור שהיא התכוונה לבנות לו תפקיד מיוחד ומסביב לזה לתפור את כל ההצגה ואם היא לא הייתה עושה את זה היא הייתה בעצם מועלת בתפקידה.
"זה בית ספר! לא דקל הזהב! ברור שאנחנו קודם כל מסתכלים על התלמידים שלנו ורק אחר כך על השואו להורים".
אז בפעם הראשונה שריינו את המשבצת של הצגת סוף שנה של הכיתה של הילד שלנו בלוח שנה. שריינו והתרגשנו. והילד שלנו? אני לא בטוחה אבל נדמה לבעלי ולי שנוספו לו עוד עשרים סנטימטר לקומה שלו...וגם המבט שלו נראה כאילו מישהו זרק עליו טיפות של חיים. ובאשר למורה לדרמה? עוד לא מצאנו את המילים להודות לה.
היא חושבת שזה מובן מאליו ואולי זה רק מראה לנו יותר כמה שהיא בן אדם גדול. נשמח שתפרסם כי אנחנו יודעים בוודאות מהפורומים שאנחנו נמצאים בהם שאנחנו לא היחידים שמתמודדים עם המקרים האלו והלוואי שעוד בתי ספר יאמצו את הקו המחשבתי הזה. שירי וחננאל פ.".