עוטפת אור

אחד הדברים המופלאים ביותר בתקופה הזאת, כך נדמה לי, הוא הדרך שבה פעם אחרי פעם, מתגלים בעם הזה, על שלל חלקיו וגווניו, כוחות לקום מתוך תהומות עפר.

אחד מרגעי תהומות העפר האלה, שאליהם נזרקנו לפני כשבוע, היה הפיגוע הנורא ליד היישוב ברוכין שבשומרון, שבו נרצחה על ידי רשעי עולם צאלה גז הי"ד, שהייתה בדרכה לחדר הלידה. שה' ישלח לבעלה הגיבור חננאל, ולכל הילדים בריאות שלמה – בגוף ובנפש.

ואתה עומד פעם אחר פעם משתומם, נפעם ונדהם, מאיפה, ריבונו של עולם, שואב הבעל והאבא חננאל, את הכוחות לכתוב באותו יום נורא את המילים: "כמובן שאני שבור, זה טבעי, אבל אני גם מודה לה' שנשארתי בחיים ואהיה חזק כדי להמשיך ולהיות אור לעולם כולו. כי לעולם לא ניתן להם לשבור אותנו..." ובכן חננאל יקר ואהוב, אתה בהחלט ממשיך להיות אור לעולם כולו. ובכך, ממשיך גם את מפעלה הגדול של רעייתך היקרה, צאלה הי"ד.

והנה, רק החל האור הגדול לבקוע וכבר חברתה של צאלה, גלית, שבעצמה התאלמנה לפני כשנה מבעלה אלקנה ויזל הי"ד ונישאה בשנית לא מכבר, החליטה לפתוח לזכר חברתה האהובה קבוצת וואטסאפ בשם "משתפים על חצי הכוס המלאה לעילוי נשמת צאלה". וזה תיאור הקבוצה: "כאן נספר את כל הטוב שיש לנו. נוכל לעצור, להיזכר, לשמוח ולהודות לה'".

ואת מה שקורה בקבוצה המופלאה הזאת, שהתמלאה בתוך זמן קצר, קשה לתאר במילים. עוד ועוד משתפים בדברים גדולים וקטנים על החסד שמקיף את חייהם. הרי לפניכם כמה טעימות קטנטנות ולא מייצגות.

ימים של שינוי תודעה

"חברים, שיתוף אישי מאוד. קודם כול תודה על הזכות להיות חלק מהקבוצה הזו. אני חושבת שהסיפור של צאלה, נוגע בנימי הלב של כולנו. אחותי הציעה לי להצטרף. אנחנו שלושה אחים אני הבכורה, חילונית אורתודוקסית (כך רובי ריבלין הגדיר פעם ומצאתי שהכי מתאים לתאר אותי).

אח שלי מסורתי, אחותי בעלת תשובה, דתייה. שלושתנו מחזיקים באמונות שונות ובדעות שונות שלא פעם מובילות אותנו לוויכוחים קולניים. ועדיין, מעולם ולעולם לא הגענו למצב שבו אנחנו לא מדברים.

אני אומרת תודה, על האהבה הגדולה שלנו. על היכולת שלנו להתווכח ועם זאת להסכים שלא בכל דבר נסכים. על העובדה שבעקרונות המוסר המהותיים שכתובים בעשרת הדיברות, אנחנו אחד. ואני אומרת תודה שאני חלק מהקבוצה הזו. של אנשים נפלאים של נשים נפלאות שבתוך הכאב הבלתי נתפס הזה שאנחנו חיים, אנחנו בוחרים לראות ולהאמין בטוב.

זה כוח העל שלנו ❤️כוח העל שתמיד עזר לנו לגבור.

אנחנו בימים של שינוי תודעה. תודעת גאולה. אמונה חזקה מעומק הנשמה שיהיה לנו טוב. אף על פי ולמרות הכול. יהיה פה טוב. ימים טובים באים עלינו. תודה לכם שאתם נותנים לי עוד נדבך להחזיק באמונה הזו. שנתבשר בשורות טובות ומי ייתן ונדע רק שמחה אמיתית מעומק הלב באהבה".

והנה עוד אחת: "משתפת שהיה לי יום גרוע... ובדרך הביתה אמרתי לעצמי, ה' היה איתי היום בתוך כל הסיבוכים והקשיים, אז אני חייבת לעשות איזו מצווה על הדרך, אז עצרתי בברוכין ונכנסתי לנחם את המשפחה של צאלה הי"ד, וקיבלתי כל כך הרבה כוח... כל כך הרבה אנשים מדהימים שבאו לנחם, ביניהם הורים של חטופים ופצועי מלחמה... אז אני מודה לה' שכיוון אותי לקבל כוח!".

וגם דברים פשוטים יותר ונוגעים ללב כמו: "תודה על הזכות לנהל בית מלא בילדים בריאים ושמחים כשבעלי במילואים, בצפון הרחוק. מי חלם שנגיע לשם? היינו כחולמים ממש. זוכים להרחיב גבולותינו". וגם: "מודה לאל שקמתי בבוקר; שיש לי מה לאכול; שנושמים אוויר; על מים לשתייה; על הגוף והנשמה; על חיוך של אנשים".

זאת טעימה באמת קטנטנה מתוך מאות תודות כאלה. בכל יום. רק על זה שווה להודות לחברי ולחברות הקבוצה בלי סוף.

הטוב ביותר המתאפשר

כאשר שוחחתי השבוע עם מורי ד"ר דניאל שליט, דיברנו על צאלה ועל האור העצום שהותירה אחריה, ולשמחתי הוא אף נעתר לבקשתי שיכתוב משהו קצר לאותה קבוצת וואטסאפ. להלן קטע מתוך דבריו: "מרגע ששמעתי על עניין צאלה הי"ד, תפסה דמותה הגדולה יותר ויותר מקום בתודעתי. למה 'גדולה', כמעט 'ענקית'? ראשית, בגלל נסיבות מותה הכל־כך מחרידות ומזעזעות.

שנית, מפני שדמותה ומיתתה אינם אלא מוציאים לאור את דמותן של אלפי – אולי עשרות־אלפי נשים ומשפחות, שב"ה לא נהרגו אלא ממשיכות לחיות – אם משפחות של חטופים, נרצחים או הרוגים, או אם פגועים בגוף או פגועים בנפש, או אם עקורים ומנותקים – וכולם־כולם מתגייסים וממשיכים לעשות את הטוב ביותר האפשרי – ללא כותרות וללא תקשורת.

ושלישית, וזה החשוב ביותר – מפני שלכאורה, הדרך והמסר של צאלה הי"ד היו תמיד – לעשות את הטוב ביותר המתאפשר, גם אם הוא לא מרהיב, לא 'מדהים', אלא לכאורה טוב 'קטן' – כמו ששמעתי ממנה בסרטון שלה – 'קחי נשימה, תנוחי, תעשי לעצמך קפה קר, תעשי לעצמך טוב' – לא כעונג לשם עונג, כמובן, אלא כדי להתאושש, להחזיר כוחות, ולחזור לשאת בעול...

ובכן, למרות תפיסת־המועט הזאת, הרי נשמתה – וכאן גדלותה – הייתה לעשות את הטוב, ורק טוב, וכל־הטוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב!... אלא שבפועל מתאפשר רק כל־כך מעט מזה – וזה הטוב באמת!..." את דבריו חתם במילים: "ולוואי ונימצא ראויים לשעה זו ולנשמות הגדולות שבנו".

ומנשמתה המרפאת של צאלה, לעוד נשמה גדולה ומרפאת שהתחברה לי עם דמותה.

על ירושלים צריך לנגן

השבוע, בכ"ה באייר, בסיומה של השבעה על צאלה, ורגע לפני יום ירושלים, ימלאו 26 שנים להסתלקותה של הצדקת, ימימה אביטל ע"ה. ימימה כמו צאלה, עסקה כל ימיה בהבאת מזור לנפשות כואבות. הדרך שהיא הנחילה לתלמידיה ותלמידותיה הרבים, המכונה "חשיבה הכרתית", הולכת ומתפשטת בכל רחבי הארץ. בספר הנפלא "עד שליבך יתנגן", שבו הגישה אלומה לב ביד רגישה ומדויקת את חלקי תורתה, יש פרק מופלא בשם "עיר חמלה" (עמ' 325), וכך מובא שם בשמה של ימימה:

"וְכָל פִּנָּה בַּלֵּב, וַאֲפִלּוּ רָחוֹק, עָמוּס, בּוֹכֶה מִכָּל הַתְּלָאוֹת – הִנֵּה יְרוּשָׁלַיִם מְאִירָה בְּקִרְבּוֹ, כִּי הִיא חֲקוּקָה בְּתוֹכֵנוּ לָעַד. לְהָבִין בְּפַשְׁטוּת, מֵאֱמֶת, אֶת הַקֶּשֶׁר הַבָּרוּר שֶׁיֵּשׁ עִם יְרוּשָׁלַיִם. הָאֲוִיר שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם רוּחָנִי, יְרוּשָׁלַיִם נוֹשֵׂאת עַל רֹאשָׁהּ אֶת זָהֳרָהּ הַנִּצְחִי מִסָּבִיב, עַל רֹאשָׁהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם כֶּתֶר אוֹר. יְרוּשָׁלַיִם נִקְרֵאת חֶפְצִי־בָּהּ, וְאֵינֶנָּה עֲזוּבָה אַף פַּעַם. עוֹד יִהְיוּ בָּנַיִךְ סְבִיבֵךְ כְּחוֹמוֹתַיִךְ, יְרוּשָׁלַיִם עוֹד תִּתְגַּלֶּה כְּשִׁירָה לָךְ. יְרוּשָׁלַיִם כָּעֵת אֶת מַרְאָה לָנוּ אֶת שְׁעָרַיִךְ, שֶׁיִּתְגַּלּוּ לְפָנֵינוּ, וְיֵשׁ שַׁעַר רַחֲמִים מֵעַל רָאשֵׁינוּ. יְרוּשָׁלַיִם נִגְאֶלֶת, תֵּרֵד אֵלֵינוּ מוּאֶרֶת בִּגְאֻלָּה פְּרָטִית שֶׁל כָּל אֶחָד".

וכך מסופר שם בהמשך הפרק: "בשיעור אחד, סוער במיוחד, ימימה דיברה על ליבה של לומדת שהיתה רגילה לטרוק דלתות, כמו בבית הוריה כך גם במכון שבו התקיימו השיעורים. יוצאת ובורחת, מלאת קליפות עומס ולא שקטה. בשביל להרגיע את נפשה הסוערת, ימימה התחילה לשיר עבורה. נַגְּנִי נַפְשִׁי עַל יְרוּשָׁלַיִם, כך פתחה את שירתה, ומיד הסבירה לכל הלומדות: "עַל יְרוּשָׁלַיִם צָרִיךְ לְנַגֵּן. תָּשִׁירוּ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתֵנוּ".

"אחד מהשירים האהובים על ימימה היה "שבחי ירושלים", ומילותיו אף חקוקות על קברה. ימימה פנתה אל הלומדת הסוערת ואמרה: כְּשֶׁאוֹמְרִים לְאִשָּׁה נַגְּנִי נַפְשִׁי עַל יְרוּשָׁלַיִם, הִיא לֹא תָּשִׁיר? לַמְרוֹת שֶׁהָיוּ לָהּ קְלִפּוֹת הַרְבֵּה, עַד הַתִּקְרָה, אוֹ מְעַט קְלִפּוֹת, הַאִם הִיא תִּרְצֶה שֶׁיִּקְּחוּ לָהּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם?

אֲפִלּוּ שֶׁתִּהְיֶה עֲמוּסָה, אֶת יְרוּשָׁלַיִם תִּרְצֶה לָתֵת? לֹא.

כִּי יְרוּשָׁלַיִם חֲקוּקָה בְּתוֹךְ לִבָּהּ שֶׁל כָּל אַחַת מֵאִתָּנוּ. הֲתֵדְעִי בְּלִבֵּךְ שֶׁמְּחֻבֶּרֶת אַתְּ לִירוּשָׁלַיִם?"

להקיף את עצמנו באור

ימימה אמרה פעם לקבוצת לומדים: "אֲנִי נִמְצֵאת פֹּה וְלֹא נִמְצֵאת פֹּה. אֲנִי פֹּה אִתְּכֶם בְּדִבּוּר, אֲבָל גּוּף הָאוֹר כֻּלּוֹ בִּירוּשָׁלַיִם..." (שם עמ' 326). כמו על ליבה של ימימה, ירושלים הייתה חקוקה גם על ליבה של צאלה, וממנה האירה אור יקרות לרבים כל כך. ברחמים רבים ובחמלה רבה, עטפה אותנו צאלה באורה של העיר העוטפת אור והותירה לכולנו את התביעה העדינה להמשיך לעטוף גם זה את זה באורה של ירושלים. וכפי שהופץ במילותיה הטובות:

"מַרְגִּישָׁה שֶׁכָּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים עַכְשָׁו זֶה לְהַקִּיף אֶת עַצְמֵנוּ בְּאוֹר, לַחֲשֹׁב דְּבָרִים טוֹבִים, לְהִתְמַלֵּא בְּתִקְוָה, לִהְיוֹת לְיַד אֲנָשִׁים שֶׁמַּעֲצִימִים אוֹתָנוּ וְרוֹאִים אֶת הָאוֹר שֶׁבָּנוּ. כִּי תַּכְלֶ'ס כֻּלָּנוּ אוֹר בָּעוֹלָם הַזֶּה!

אוֹ לְפָחוֹת כֻּלָּנוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת, זֶה טָמוּן בָּנוּ מֵעֶצֶם בְּרִיאָתֵנוּ!

אֲנִי עוֹבֶרֶת עִם אֲנָשִׁים דֶּרֶךְ מַסֶּכְתּוֹת שֶׁל כְּאֵב עָצוּם! אֲבָל הַמַּטָּרָה הִיא לֹא לִהְיוֹת בַּחֹשֶׁךְ. הַמַּטָּרָה הִיא לַעֲבֹר שָׁם כְּדֵי לְהַגִּיעַ לָאוֹר, לַעֲבֹר אֶת הַמִּנְהָרָה הַכּוֹאֶבֶת וְהַחֲשׁוּכָה שֶׁבַּקָּצֶה שֶׁלָּהּ יֵשׁ אוֹר".

אבא תרחם, אבא תקיף אותנו באור.

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר