מצור עזה בראי ההלכה והחוק הבין לאומי

המצור על עזה הוא אחת הדוגמאות להלכות מלחמה שמקורן בהלכה היהודית שהתגלגלו דרך תאולוגים נוצריים לזירה הבין לאומית בעיוותים קלים, ומשם התגלגלו חזרה בצורה מעוותת מאוד לזירה הציבורית הישראלית.

במלחמת מדין (במדבר ל"א ז) נאמר שבני ישראל צבאו על מדיין כאשר ציוה ה' את משה. חז"ל במדרש הספרי במקום דורשים שההדגשה "כאשר ציוה ה' את משה" באה לומר שהיה צווי מיוחד במצור הזה. הצווי היה לתת להם רוח רביעית פנויה כדי שיוכלו לברוח.

את מימוש ההלכה הזו ראינו מאוחר יותר במלחמת גדעון במדין (שופטים פרק ו') שם גדעון עורך את אנשיו סביב מחנה מדין ומשאיר להם רוח רביעית פנויה כדי שיברחו משם.

משהו קצת דומה יש במלחמת שאול בעמלק (שמואל א' ט"ו). שאול מזהיר את שבט הקיני שיתרחקו מעמלק כדי שלא יהרגו יחד איתם.

גם החשמונאים נהגו כך.

כאשר שמעון בן מתתיהו על בית צור בקשו היוונים שישבע שיאפשר להם לעזוב בשלום. שמעון עשה כן והם עזבו את המבצר (חשמונאים יא 66).

במצור גזר נהג שמעון באותה צורה. כאשר היונים בקשו לעזוב, נשבע להם שמעון שישמור על בטחונם, ונתן להם לעזוב (חשמונאים יג 44).

במצור על החקרא – המצבר היוני החשוב בירושלים, בקשו הנצורים להתפנות שמעון נשבע להם שימור על ביטחונם והם עזבו את המבצר (חשמונאים י"ג 50)

בכל המקרים הללו מדובר בפתיחת מסדרון עבור מי שרוצה לעזוב. לא במעבר אספקה למי שרוצה להשאר.

וכן פוסק הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמות פ"ו ה"ז): כשצרין על עיר לתופסה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחות ומניחין מקום לבורח ולמי שרוצה להמלט על נפשו. שנאמר: ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה' את משה. מפי השמועה למדו שכך צוהו.

הרמב"ם פוסק הלכה זו בסתם. אינו מבדיל בין מלחמת מצוה למלחמת רשות. וכן גם כותב הסמ"ג. לעומת זאת הראב"ד והרמב"ן והחינוך והכוכבי כותבים שהחובה להשאיר רוח רביעית פנויה היא רק במלחמת רשות ואין חובה כזו במלחמת מצוה.

בימינו שאלה זו עלתה על שולחנם של פוסקי הלכה בימי מצור בירות במלחמת לבנון הראשונה (שנת תשמ"ב - 1982). הרב גורן היה בדעה שיש לאפשר לברוח לכל מי שרוצה לברוח כולל כאלה שבעבר היו לוחמים. הרב ישראלי היה בדעה שיש לאפשר רק לאוכלוסייה אזרחית לברוח. לדעתו של הרב ישראלי שאלת היחס לאלו שהיו לוחמים בעבר ורוצים לברוח היום נתונה לגמרי לשיקול דעתו של המפקד בשטח או של הדרג המדיני העליון. בפועל, ממשלת ישראל החליטה לאפשר גם לערפאת ומחבליו לברוח יחד עם הנשק האישי שלהם.

הדין הזה, שבזמן מצור יש לפתוח רוח רביעית בפני מי שרוצה לברוח, התגלגל לעולם המשפט הבין לאומי דרך הוגה הדעות ההולנדי, מהמאה ה17 למניין הנוצרים, הוגו גרוטיוס. גרוטיוס התיחס לדברי הרמב"ם בספרו בלטינית חוק המלחמה והשלום. מגרוטיוס לקח דין זה של הרמב"ם החוקר איש תקופתינו מיכאל וולצר בספרו "מלחמות צודקות ולא צודקות". הם הבינו שהרמב"ם סבור שחייבים להשאיר לאויב מסדרון אספקה פתוח בעת מצור.

לפיכך כתב וולצר על הרמב"ם (מהדורה עברית ע' 200 ) –

"נדמה שהדברים הללו תמימים בתכלית התמימות. כיצד אפשר "להקיף" עיר משלושת צדדיה? אפשר לומר שמשפט כזה עשוי להופיע רק בספרותו של עם שאין לו מדינה ולא צבא משל עצמו. זהו טיעון שאינו מוצג מנקודת ראות צבאית אלא מנקודת ראותם של פליטים".

הקושיה הזו של וולצר על דין רוח רביעית בנויה על אי הבנה. מעולם לא עלה על דעתו של שום פוסק בישראל שצריך לפתוח לאויב מסלול אספקה מובטח. כוונת ההלכה הזו היא לאפשר בריחה למי שרוצה לברוח ולא פתיחת מסלול אספקה לנשארים להלחם.

וולצר עצמו ממשיך ומסביר: "בקשיי המצור יש לתת לאנשים את הזכות להפוך לפליטים. ואז יאמר שלחיל המצור יש אחריות לפתוח, אם הוא אומנם יכול, דרך לבריחת הפליטים הללו".

בהמשך דבריו שם מסביר וולצר, שמי שנשאר בעיר, לאחר שהצבא התוקף מציע אפשרות פינוי, מי שלא מתפנה הופך ללוחם לכל דבר. ראוי לציין שוולצר מתפלסם שם עם הדעה שבכך שהאזרחים יעזבו תשאר לנצורים שישארו להלחם יותר אספקה וכך יתארך המצור. וולצר טוען שהארכת המצור היא עדיין אפשרות מוסרית כלפי הצרים.

סיכום דעתו של וולצר שצבא צריך להשאיר אפשרות לעזוב רק אם הוא יכול. מי שנשאר במצור הופך ללוחם. הקטנת מספר הפיות שהנצורים צריכים להאכיל עלולה אומנם להאריך את המצור אבל זו לדבריו תוצאה נסבלת.

מה שוולצר לא העלה בדעתו בעת כתיבת ספרו, הוא הרעיון שהצרים צריכים לספק אוכל לאזרחים של האויב הנצור. רעיון זה לפי וולצר הוא בגידה בחיילים הצרים.

עם זאת, נעשה בזירה הבין לאומית צעד בכיון זה. בשנים 1974 – 1977 גובש פרוטוקול נספח לאמנת ז'נבה הרביעית. אומנם על אמנת ז'נבה הרביעית חתמה מדינת ישראל. אבל, על פרוטוקול זה היא סרבה לחתום. גם מדינות נוספות כמו ארה"ב והודו סרבו לחתום. מדינות נוספות כמו בריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה, הסתייגו מסעיפים מרכזיים בו.

בכל מקרה הסעיף הרלוונטי עבורינו בנספח זה הוא סעיף שבעים. סעיף זה קובע שמדינות שלישיות שאינן צד לסכסוך יוכלו להעביר סיוע הומניטארי לאזרחים שבאזור נצור. העברת הסיוע מותנית בכך שהצרים ייהנו מהזכות לקבוע את הסידורים הטכניים, לרבות חיפוש, שעל פיהם יותר המעבר. הצרים רשאים להתנות היתר כזה בכך שחלוקת הסיוע תיעשה תחת פיקוחה המקומי של מעצמה מגינה. ובכך שלא יוטו בכל דרך שהיא, משלוחי סיוע מהמטרה אליה יועדו.

ברור אם כן שאפילו לפי פרוטוקול זה, הרעיון שמדינה לוחמת עצמה תספק סיוע הומניטארי לאויביה לא עלה על דעת המנסחים. כמו כן היה ברור להם שהצרים יכולים לקבוע הסדרי חיפוש ואבטחה על מנת לוודא שלא יגיע סיוע מצד שלישי ללוחמי האויב.

במקרה שלנו, היות והחמאס נוהג להשתלט על סיוע, אין עלינו חובה אפילו לפי פרוטוקול זה, לאפשר למדינות צד שלישי להעביר סיוע לאזרחי עזה.

נוסף לכך, האויב בעזה הוא החמאס. החמאס מוכר כארגון טרור על ידי מדינת ישראל ומדינות רבות אחרות בעולם. ביניהן, ארה"ב, האיחוד האירופי, בריטניה, קנדה, ועוד.

מועצת הבטחון של האו"ם קיבלה, מכוח הפרק השביעי של מגילת האו"ם העוסק בזכות ההגנה העצמית של מדינות, את החלטה 1373 הקובעת "לא לממן או להעמיד לרשות ארגוני טרור כל סכום כסף, נכסים פיננסיים, או משאבים כלכליים או שירותים פיננסים או שירותים רלבנטיים אחרים"

החלטה זו מחייבת את כלל המדינות החברות באו"ם. לפיכך, אסור למדינת ישראל, ולכל מדינה אחרת החברה באו"ם, להעביר סיוע לרצועת עזה כל זמן שקיים חשש שסיוע זה יפול לידי ארגון הטרור החמאס.

לסיום: ראינו איך דין שמקורו בתורה התגלגל בצינורות נוצריים לחוק הבין לאומי בצורה שעוותה קצת. משם חזר בצורה מעוותת לחלוטין לזירה הפנימית הישראלית.

אין זה מקרה יחיד. בהקדמתו מהדורה העברית של ספרו "מלחמות צודקות ולא צודקות" כותב וולצר שעל חיילים פילוספיים ישראלים לשוב ולקשור את המחויבויות המוסרית לחוקי התורה.

לצערינו, עד היום לא הורמה כראוי כפפה זו שהונחה לפנינו.

הכותב הוא סופר סת"ם ובעל תואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת אריאל.

לתגובות: elizorrsegal3@gmail.com

אני מודה לעו"ד אברהם שלו מפורום קהלת שסייע לי במיקוד חלק מהנקודות המובאות כאן.