'כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו'. [ויקרא כה, כה]. 'וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ'. [ויקרא כה, לה] . 'וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד'. [ויקרא כה, לט]. אלו שלש דוגמאות נפלאות בפרשתנו, בשלשה מעגלים שונים, המלמדות אותנו על חובת ערבות איש ישראל כלפי רעהו.
דוגמא ראשונה, כשנאלץ אחיך בצר לו למכור את אחוזתו וקמה חובה לגאול את נחלתו. דוגמה שניה, כשעומד לפשוט רגל, ראוי לתת לו הלוואה וללא ריבית. ודוגמה שלישית, כשנאלץ אחיך כבר למכור עצמו כעבד, עליך לנהוג בו כראוי. 'לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד, כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּך'.
בדוגמה השנייה, הערבות מורחבת אף כלפי תושב שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, והיא מתחילה הרבה קודם הנפילה. אומר רש"י: 'וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ' - אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה? למשאוי שעל החמור. עודנו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו. נפל לארץ, חמישה אין מעמידים אותו.
דומה כי פסוקים אלה מלמדים שכל איש ואישה מישראל, יהיה מקצועם אשר יהיה, עליהם להיות אף יותר מעובד או עובדת סוציאלי, וגם אם לא למד לימודים אקדמיים במקצוע זה. קיימת חובת התבוננות ורגישות כלפי הסובבים, באופן שיוכלו לחוש, להתפנות ולהעניק סיוע לזולת, עוד בטרם יגיע האדם למצב משברי או מצוקה גשמית או רוחנית, או ר"ל, שתיהן כאחד. אך מעבר לדוגמאות לערבות שבפרשתנו, דוגמה לערבות חיה ומופלאה לנגד עינינו היא זו המתגלית באחוות הלוחמים במלחמת התקומה שטרם הסתיימה.
האברבנאל מבאר מצווה זו של 'וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ', ואומר שאחרי שהתורה ציוותה בשמיטה וביובל ובגאולת האחוזות, שהן כולן מצוות לתועלת העניים וצרכיהם. הזהיר עתה עוד על העניים, שאם ימוך אדם וירד מנכסיו ומאחוזתו ולא יהיה לו ממה שיתפרנס כי מטה ידו. כלומר, שירד מטה מטה בשיפלותו, והיה עמך, היינו בעירך, או אז, עניי עירך קודמים! אל תטשהו ואל תעזבהו, אלא החזק בו. וזאת, בין שיהיה הוא ישראל או גר שנתגייר מאומה אחרת, או תושב שקיבל על עצמו שבע מצות בני נח. על כל פנים, כיוון שהוא עמך אל תעזבהו, אלא דאג שיחיה עמך, ובעזרתך יחיה ולא ימות. כיצד? על ידי שתלווה לו כסף משלך, ותעשה לו צדקה בממונך.
בעניין הצדקה ומצוות זו של 'וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ', אומר הרמב"ם בהלכות מתנות עניים, ששמונה מעלות יש בצדקה. זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שמך [העומד להתמוטט כלכלית] ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו, עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר: 'וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ' , כלומר, החזק בו, עד שלא ייפול ויצטרך. [י,ז]. ובהלכה ח הוסיף רמב"ם, מהי עזרה במעלה פחותה מזו, היא מתן בסתר. ובלשונו: פחות מזה, הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן, והעני לא ידע ממי לקח, שהרי זו מצווה לשמה [ולא כדי שהעני יכיר לנותן טובה]. כגון, לשכת חשאים שהייתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנים בה בחשאי, והעניים בני טובים מתפרנסים ממנה בחשאי.
כך ממשיך הרמב"ם ומונה עד למדרגה התחתונה והיא, הנותן צדקה לעני כשפניו עצובות. ומוסיף, שגדולי החכמים היו נותנים פרוטה לעני, קודם כל תפלה ואחר כך מתפללים שנאמר 'אני בצדק אחזה פניך'.
לקיום מצוות 'וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ', אומר הרמב"ם שקיימת חובת ההתבוננות ואי ההתעלמות ממצב הנזקק קודם שיזדקק לסיוע. ובלשונו הקשה: שכל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל, כמו שנקרא עכו"ם, עובד-כוכבים-ומזלות - בליעל . שהרי על עובד כוכבים ומזלות נאמר: יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם' [דברים יג,יד]. וגם במעלים עיניו מן הצדקה, נאמר: 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר '. ולא עוד אלא שנקרא רשע, שנאמר: 'יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי' [משלי יב,י]. וכן נקרא הוא חוטא, שנאמר: 'וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא'. והקב"ה קרוב לשוועת עניים, שנאמר: שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִּשְׁמַע,צַעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִׁיעַ'... לפיכך, צריך להיזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר: 'וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי' [י,ג].
על חובת ההתבוננות בצרת הדל, אומר ה'חפץ-חיים' בספרו 'אהבת חסד' שעל ידי כך מתקיים הכתוב בתהלים 'אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה' [מא,ב]. ומוסיף ה'חפץ-חיים', הרב ישראל מאיר הכהן, שעל האדם לצייר לעצמו כיצד הוא בשמים, כשספר תורה בידו ושואלים אותו על כל מצוה ומצוה האם קיימת. ובין השאר ישאלוהו גם על מצוות 'וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ'...ויאמרו לו כשספר הזיכרונות פתוח: על אותו פלוני ואותו פלמוני... שהלך ממך במפח נפש. גם אם אחר זמן תענה לו בחיוב, הרי שברון לב ובושה, כבר גרמת לו. וכמה ציערת למעלה את ה' יתברך, בזה שעלתה בכייתו של אותו דל למרום.
אמר בי אבין: העני הזה עומד על פתחך והקב"ה עומד על ימינו. ככתוב: 'כִּי־יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ'. אם נתת לו, דע מי שעומד על ימינו ונותן לך שכרך. ואם לא נתת לו, דע מה שאמר הכתוב: 'אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה' [ויקרא רבה לה]
עם זאת גם על מקבל הסיוע, חלה חובה. אומר הרמב"ם, שנכון וראוי שלעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך עצמו על הצבור. וכן צוו חכמים ואמרו: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם ומכובד והעני, יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עור בהמות נבלות, ולא יאמר לעם: 'חכם גדול אני, כהן אני, פרנסוני!' ובכך צוו חכמים, גדולי החכמים, היו מהם חוטבי עצים, ונושאי קורות, ושואבי מים לגינות, ועושי ברזל ופחמים, ולא שאלו מן הצבור, ואף לא קיבלו מהם כשנתנו להם.
עד כאן בעניין ערבות גשמית. אך יש המפרשים שחובת 'והחזקת בו' ל'כי ימוך' עוסקת גם בערבות רוחנית שיש לאיש ישראל כלפי רעהו. כך הרב דב מאיר רובמן זצ"ל, ראש ישיבת תפארת-ישראל בחיפה, בה זכה אמו"ר ללמוד עם העפלתו ארצה באלול תרצ"ט. וכך אומר הוא בספרו זיכרון מאיר. באשר לערבות גשמית, 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו', ראה בזולת כאחיך ממש. לא נקטה התורה לשון 'רעך', או 'איש' שיפול ואז תרחם עליו ותעזור לו לקום, אלא 'והחזקת בו' טרם נפילה שלא יפול. אך באשר לערבות הרוחנית, לומד הוא מקל וחומר, שכן הוא באשר לחובת ההשפעה על הזולת ברוחניות. ובולטת חובה זו בכל מי שעוסק בחינוך תלמידים, שאל לו להמתין חלילה שהתלמיד ייפול, אלא יש לחזקו מבעוד מועד, שלא ימוט ולא ייפול חלילה. מחנך טוב הוא זה המבחין בראשיתה של התדרדרות ומיד דואג למחזק ולעודד את תלמידו.
ערבות עצמית - עד כאן באשר לערבות האדם כלפי זולתו. מחדש רבי חיים בן עטר, בעל 'אור החיים' הקדוש, שהמילה 'אחיך' בפסוק 'כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ' מתייחסת לאדם עצמו. אדם ערב למצבו הרוחני של עצמו, וברגע שחש התדרדרות, עליו מבעוד מועד להתחזק, לחזק את נפשו. לדבריו, פרשה זו מדברת על התדרדרות רוחנית של האדם עצמו. 'כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ'. מיהו אחיך? רוח ה' שבתוכך תעיר האדם על רוח ה', אשר שוכן בתוכך. 'כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ'- הוא רוח החיים אשר נטע בתוכנו לחיותנו. אם רואה האדם, שהוא לא האיר, [אינו רואה ברכה בלימודו] לא בתורה ולא במצוות... ומטה ידו, והחשיך אורו והודו, עמך. פירוש, לצד היותו עמך הוא התמוטט, שזולתך היה אורו מאיר מסוף העולם ועד סופו. עליו אפוא לבקש את ה' שיחזיר לו את הרוח כאשר נתנה לו ביום היוולדו. כפי שנאמר בקהלת [יב, ז] ' וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹקים אֲשֶׁר נְתָנָהּ'. ואמרו חז"ל במסכת שבת [קנב:] תנה לו, לאלוקים, כמו שנתנה לך בטהרה אף אתה בטהרה. על כך ציווה ה' 'והחזקת בו', היינו, שיתחזק לשוב בתשובה להשיבו למכונו, כי אין לך דבר המעמיד לרוח החיוני במקום גבוה כתשובה.
בדומה ל'אור החיים' אומר הרב רובמן, שאכן, שעל פי מידת הזהירות שבאדם , עליו לתקן נפש עצמו, לתקן תיכף כל טעות בהקדם האפשרי, בעוד הפגם קטן עדיין. ומשווה זאת למחלת הגוף, העלולה להתחיל בהצטננות קלה. וכן במחלות נפש האדם. ככתוב 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם' ומתוך כך 'וסרתם', ומתוך כך 'ועבדתם אלהים אחרים', ומתוך כך 'והשתחויתם להם'. אזהרה חמורה לעומד בראש המדרון בטרם יחליק, במדרון החלקלק. וזהו 'כי ימוך'. מך, לשון עני, דל, ירוד ככתוב שוב בפרשה 'ואם מך הוא מערכך'. [ויקרא כז,ח]. יש עניות בממון, בגשמיות, ויש עניות ברוחניות.
דומה כי גם 'מכתם לדוד' שבתהלים ניתן לפרש כדוד בעוניו, בדלותו ובענוותנותו. 'מִכְתָּם לְדָוִד,שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ'. [טז]. בכך פותח דוד המלך את המזמור הנהוג לאומרו בבית אבלים. יש שיאמרו ש'מכתם' הוא לשון זהב, ככתם טהור פז. מזמור אהוב. ויש שיאמרו שמכתם מכוון לסוג של נגינה. אך מכתם הוא גם בחינת 'כי ימוך אחיך'. על פסוק אחר בתהלים [נו,א] לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם בֶּאֱחֹז אֹתוֹ פְלִשְׁתִּים בְּגַת.. אומרת הגמרא במסכת סוטה שהיה מך ותם לכל... ובהמשך אומרת הגמרא, דבר אחר, 'מכתם' כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה כך בגדולתו. זוהי תפילתו של דוד המלך בהיותו בשבי הפלישתים. הרגיש הוא מך ושפל רוח, ופונה אל ה' מעומק השביה, כבמזמור קל, 'ממעמקים קראתיך י-ה' , ה' שִׁמְעָה בְקוֹלִי: תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ, קַשֻּׁבוֹת - לְקוֹל, תַּחֲנוּנָי. דוד המלך כבש את ירושלים לראשונה, ושאנו זוכים בימים אלה לחגוג את שחרורה. אומר רבי יהושע בן לוי בירושלמי, 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' - עיר שהיא עושה כל ישראל חברים' [חגיגה, ב, ו]. וכהסבר המלבי"ם: ירושלים שאליה ובעבורה יתחברו האברים הפרטיים של הגוף הכולל [של האומה] יחדיו להיות גוף אחד. ובגוף, כל אבר ערב לחברו.
דומה כי כבר דוד המלך אמר בליבו, 'בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה אשוב', וכך היה. בתפילה שנזכה לראות את החטופים המכים והמוכים בשביה שבים במהרה בריאים ושלמים ומתחברים לגוף הכולל, כלשון המלבי"ם, של גוף האומה, מתוך ערבות שהיא ערבה לה', אף יתר על מנחת יהודה וירושלים שעליהם אומר הנביא מלאכי: 'וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת'. חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו. [שמואל ב, י,יב].
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל