דרכי ציון פקוקות. הן פקוקות בשגרה, בשוטף, ופקוקות עוד יותר בערבי ובמוצאי שבתות וחגים.
עשיתי לעצמי הרגל: בכל פעם שאני עומדת בפקקים בתוך ירושלים, בדרך אליה, או ביציאה ממנה, אני מעלה בדמיוני דורות של יהודים בכל הגלויות, ישובים על הקרקע באבלות, ממררים בבכי על החורבן הנוכח כל-כך בחייהם, וקוראים במגילת איכה את הפסוק "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד". אז זהו, הן כבר לא אבלות ולא שוממות, הן פקוקות. גם את הפקקים עוד צריך לסדר, אבל כמה היו נותנים אותם יהודים, שבזכות תפילותיהם, קינותיהם וגעגועיהם חזרנו הנה, כמה היו נותנים כדי לעמוד כאן בפקקים?
והיום, כבכל שנה ביום ששי שלפני יום ירושלים, היום היו דרכי ציון פקוקות במיוחד בגלל מסע האופניים. "בדרכו של יצחק" - נקרא המסע הזה, שנוסד לפני 22 שנה, ע"י נוער קרית ארבע חברון כמענה אותנטי למכה הקשה שספגנו כאן, בעיר האבות, בפיגוע הקשה בציר המתפללים, הפיגוע הטראומטי בו נפלו, בסמטה אחת, בערב ארוך של אימה, 12 חללים: מח"ט יהודה אל"מ דרור ויינברג הי"ד, חיילי צה"ל, לוחמי מג"ב, וחברי כתת הכוננות, ובהם גם קב"ט הישוב הנערץ, יצחק בואניש הי"ד.
הלם, טראומה נוראה - זה מה שהותיר בנו, בכולנו, הפיגוע הנורא הזה, ולא רק בגלל נפגעיו הרבים. גם בגלל המיקום: על אם הדרך מקרית ארבע למערת המכפלה, ה-דרך בהא הידיעה, המסלול הקבוע שעושים תושבי הקריה בכל שבת. פיגוע בתוך הבית ממש, שמציף את השאלה: איך ממשיכים מכאן?
והנה בא הנוער הבריא שלנו, ונתן את התשובה הנכונה, האמיצה, זקופת-הקומה ומלאת-הנחישות: ממשיכים! ממשיכים ביתר שאת, עד כדי מסע אופניים עם דגלי ישראל בכביש מקרית ארבע לירושלים, כביש בו, באותם ימים של אימה, היה חשש ליסוע אפילו ברכב ממוגן. חמישה חודשים בלבד אחרי הפיגוע, יצא לדרך מסע האופניים "בדרכו של יצחק": מסע שמטרתו המוצהרת - לפי הוגה-הרעיון, דוד רובין הי"ד - היתה "להרים את הרוח". כמה הרמת-רוח, כמה כח נתן אז הנוער הזה לכל תושבי קרית ארבע, לכל תושבי האזור! כמה איפשר לכולנו להמשיך בדרך, בדרכו של יצחק בואניש הי"ד, וגם בדרכו של יצחק אבינו, שהלך את אותה דרך ממש, מחברון לירושלים, עם אביו אברהם, מתוך מסירות נפש, מתוך נאמנות לדרך, דרך האבות ודרך הבנים.
בני הנוער האלה, שצמחו מתוך אותם ימים איומים של דמים, והצמיחו את כולנו יחד אתם, אוהבי הארץ והעם, מלאי הנחישות, חדורי ההכרה הברורה שאסור להיכנע לאויבינו, בשום פנים ואופן אסור, מלאי תחושת-האחריות הלאומית והידיעה שאין הדבר תלוי אלא בהם - הם-הם שהובילו בהמשך, מתוך אותה גבורה, אותה מסירות, ואותה אחריות לאומית, את מפעל ההתיישבות-שמחוץ-לגדרות: עשרות רבות של נקודות התיישבות שנוחלות עבורנו את הארץ.
בדרכי אתמול למפגש עם חוואי בקעת-הירדן, שאלתי את עצמי מנין שאבו הצעירים המופלאים האלה את האמונה בצדקת הדרך, את הנחישות להמשיך בדרך, את הכח להיות פורצי-דרך ומובילי דרך? אין ספק, שהכל מתחיל מהדורות הרבים שלפנינו, אלה שקוננו על הדרכים השוממות והאבלות של ירושלים, אלה שהאמינו שהדרך הנכונה של העם שלנו היא הדרך לציון, אלה שבכל דרך בה הלכו בכל הגלויות - חלמו רק על הדרך לארץ ישראל. אלה שהאמינו שזו הארץ שלנו, שממתינה לנו.
"והשימותי אני את-הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה" - "זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה" - אומר לנו רש"י על הפסוק הזה. דורות רבים של יהודים בכל הגלויות שיננו את הרש"י הזה, בבטחון מוחלט, שכמו שאנחנו מתגעגעים לארצנו, כך היא, הארץ, מתגעגעת אלינו, שאין מצב שהיא מקבלת עם אחר כלשהו, היא שומרת אמונים רק לנו, ושיבוא יום שיתקיים בנו ובה גם יחד: "וזכרתי את-בריתי יעקוב, ואף את-בריתי יצחק, ואף את-בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור".
על הוודאות הזו, על המסורת והמסירות של דורות רבים כל כך לפנינו, עליה ומתוכה צומחת האמונה שלנו בצדקת-הדרך, והנחישות והמסירות של מובילי הדרך בני-דורנו במערכה על הארץ. זו גם הסיבה שאויבינו עמלים לערער את צדקת-הדרך שלנו.
קמפיינים של הכחשת-היסטוריה, המכנים את ארץ ישראל שלנו "פלסטין", קמפיינים של הכחשת-המציאות, המאשימים אותנו, כן כן אותנו, באכזריות, וקמפיינים של הכחשת-המשמעות של החלטותינו, הטוענים שכניעה היא נצחון - כל אלה מציפים את התודעה בעולם כולו, וגם כאן אצלנו, כשהיעד ברור: לטשטש את התודעה שלנו, להכניע אותנו, להחליש את נחישותנו, לגרום לנו לאבד את הדרך.
השנה, מסע האופניים התקיים ביום ההולדת של איתן מור, החטוף בן קרית ארבע, שציווה להוריו עוד לפני שנחטף, שלא ישחררו אותו תמורת מחבלים.
משפחת מור, ממקימי ומובילי פורום "תקוה", הם עבור כולנו "אנשים טובים באמצע הדרך" - אנשים מופלאים שלמרות הקושי העצום אתו הם מתמודדים, ממשיכים לסמן עבור כולנו כבר יותר משנה וחצי את הדרך הנכונה, ולהזכיר לנו, שוב ושוב, את צדקת הדרך. נתפלל לחזרתו של איתן אברהם בן אפרת בשלום משבי חמאס, יחד עם כל החטופים, בראש מורם ובקומה זקופה, שלו ושל כולנו, במהרה. נתפלל וגם נפעל, וביחד, בע"ה, ננצח.