רוני קיסין, חברת צוות החירום הרפואי של כרם שלום, שפונתה מהקיבוץ ומתגוררת באופן זמני באשלים משוחחת עם ערוץ 7 אחרי פרסום התחקיר הצבאי על הקרבות בקיבוצה.
"הפרסום לא מחזיר אותי ליום ההוא כי אנחנו עדיין נמצאים בו. עד שלא אחזור הביתה ואני מפונה - אני עדיין בשבעה באוקטובר. התחקיר גם לא חידש לנו הרבה. היתה קבוצת חיילים שלא יכלה לתת מענה לכמות האדירה של המחבלים שהיו שם", אומרת קיסין.
היא משחזרת את אירועי היום הנורא ההוא מזווית מבטה. "למזלי, הבית שלי הוא בחלק שאליו פיזית לא הגיעו המחבלים. אבל כיתת הכוננות הייתה כל הזמן סביבנו. לקראת שמונה וחצי בעלי הלך לתת אוכל לבת שלנו שהייתה לבד עם שני תינוקות - שהקטנה ביותר בת שישה שבועות. בדרך חזרה הוא ראה שני חברי כיתת כוננות שביקשו שנוציא להם מים. הוצאנו להם מים ועוגה כדי לתת להם אנרגיות.
במשך כל היום, כל שבעה באוקטובר, לא קיבלנו אפילו הודעה אחת שיש מחבלים בקיבוץ ולכן לא ידענו את גודל הבלאגן. בסביבות רבע לאחת עשרה, בעלי שהיה בעבר הרבש"ץ, קיבל טלפון. אמרו לו שצריכים אותנו כי יש פצועים באורח קשה. רק אז, לראשונה, ראינו את המצב הקשה בקיבוץ".
רוני מתארת תחושות קשות בתקופה שלפני השבעה באוקטובר. "חששנו שהולך לקרות משהו. כל אחד בתחושת הבטן שלו. לפני סוכות, משפחה של חברה מהקיבוץ היתה אמורה להגיע אליהם עם ילדים. היא אמרה להם 'אל תבואו, יהיה משהו ואנחנו יכולים להתמודד - אתם לא'. ביום ראשון שלפני שמחה תורה, בעלי ישב עם חברו הרבש"ץ של קיבוץ חולית ואמר לו שיכין מחסניות כי יקרה משהו. ביום חמישי חזרנו מאירוע משפחתי, וראינו משטרה ותאורות ביער רעים. לא ידעתי שיש מסיבה. שאלתי את בעלי אם יש מלחמה שאנחנו לא יודעים עליה.
כולנו ידענו שהולך לקרות משהו, אנחנו לא יכולים לשים את האצבע מה, אבל צריך להבין שמי שגר בעוטף, מרגיש שיש שינויים. היו כל מיני סימנים ואני לא יודעת איפה הצבא היה באותו רגע".
היא מתארת בכאב את הגעגוע לקיבוץ ולביתה שלה. "אם הייתי יכולה הייתי חוזרת אתמול, אבל אינני יכולה כי את הבית שלי לא התחילו לשפץ. בתי ואני נחזור כנראה בסוף שנת הלימודים חזרה הביתה. אני מתגעגעת מאוד. השבוע הייתי בקיבוץ והרגשתי את הגעגוע לאוויר המיוחד ולמקום".