השבוע, ביום ירושלים כתב קצין באחת היחידות המובחרות בצה"ל: "דיברתי על יום ירושלים... פשוט עצוב לי שאנשים לא יודעים מה זה היום הזה. אפילו לא ידעו שירושלים שוחררה ביום הזה. לא רק חיילים, גם קצינים".
דבריו עוררו אצלי תהייה עמוקה שעולה בי בכל שנה מחדש כאשר אני רואה את הפלא של רחובות ירושלים המתמלאים בדגלי ישראל שנישאים בידי גברים, נשים וטף, נוער וילדים, שצועדים ברחובותיה של עיר הנצח, בשירה ובריקודים, וגודשים את רחבת הכותל המערבי עד אפס מקום. העובדה שיום ירושלים הוא עדיין חג, בעיקר של חלק אחד מהעם הזה, צורבת וכואבת.
העובדה הזאת, השתלבה אצלי להתנגדות של האליטה המשפטית-תקשורתית-אקדמית לאלוף דוד זיני, מי שמיועד להיות ראש השב"כ הבא. וכך כתב עידו נורדן על המאבק נגד דמותו של זיני: "ובכל זאת (למרות התאמתו של זיני לתפקיד), על המינוי של זיני צפויה מלחמה של ממש. זה לא משהו שהוא אמר או עשה. יש להם בעיה עם אורחות חייו. עם עצם היותו שם. זוהי הפעם הראשונה שמישהו, שמסמן בצורה כל כך ברורה את מה שהם חרדים מפניו, פעם ראשונה שמישהו שמבטא בכל צד בחייו את 'ישראל השנייה', 'ישראל האחרת'. את מה שהם לא. את המדינה שהם מפחדים שהמדינה 'שלהם' תהפוך להיות... מעולם לא הגיע מישהו שהוא באמת נציג מלא ונאמן של ישראל האחרת לעמדת כוח כל כך דרמטית כמו ראשות השב"כ... זיני מסמן את השינוי שממנו הם חששו כל הזמן..."
ביום הזיכרון השנה, בטקס החרדי לנופלי תקומת ישראל, נשא האלוף זיני נאום ובו הביא מדברי הרב מאזוז זצ"ל על מיתת תלמידי רבי עקיבא בתקופה שבין פסח לחג השבועות. וכך סיים את דבריו: "אני תפילה שננצח את מלחמתנו זאת במהרה. ונזכה להשיב את כל שבויינו ולהביא לקבורה את כל חללינו. נתקדש ביום זה בברכת 'הטוב והמיטיב' (שנתקנה על כך שגופותיהם של חללי הרוגי ביתר לא הסריחו ושניתנו לקבורה לאחר שבע שנים שבהן לא יכלו לקבור אותן), ולאורה של ברכה זו, יהי זכרם של חללי מערכות ישראל, קדושי עליון, שאין כל ברייה עומדת במחיצתם, נצור בליבנו כהדרכת חז"ל, כל יום".
יום ירושלים. יום הזיכרון. הדרכים הידועות בן באנו, שורשים עמוקים בזמן. מה שמוביל אותנו אל דמות מיוחדת במינה.
חסידות וחלוציות
בתחילת השבוע הבא, ערב חג השבועות, ה' בסיוון, נציין שמונים שנים לפטירתו של הרב ישעיה שפירא, מי שדבק בו הכינוי "האדמו"ר החלוץ". הרב שפירא ששילב באישיותו המופלאה חסידות וחלוציות, מלאכת כפיים ועיון תורני מעמיק. ניגון חסידי ועבודת אדמה, הוא מודל יוצא דופן לחיבור בין שורשים עמוקים בזמן למבט אמוני ותורני על הזמן הזה.
הוא נולד בגרודז'יסק, פולין, (תרנ"א, 1891) למשפחת גדולי האדמו"רים (בעל ה"נעם אלימלך"; רבי ישראל מקוז'ניץ; "החוזה" מלובלין). אחיו היה הרבי מפיאסצנא הי"ד שנרצח בשואה. בשנת תרע"ד (1914), עלה לארץ ישראל ושם נקשרה נפשו ברבן של יפו והמושבות, הרב קוק זצ"ל. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, נאלץ לעזוב את הארץ ושב לפולין, שם הפך להיות ציוני בולט ורב-השפעה בקרב היהדות החסידית.
הוא קרא לייסד חבורות לעלייה ולהתיישבות, ובשנת תרע"ז (1917), נמנה עם מייסדי ה"מזרחי" בפולין. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת תר"פ (1920), חזר ועלה לארץ ישראל (כתב לאחיו שהיה בוורשא באותה שנה: "קיבלתי עליי לעשות הכול כדי להישאר בארץ-ישראל, ואפילו להוביל זבל"). היה בין ראשוני המייסדים של "הפועל המזרחי" ומעצב משנת "תורה ועבודה", וכזו גם הייתה אישיותו - שלמות בתורה ועבודתה, איש עבודה ותורת קדושתה.
מסכת חייו רצופה פעילות ציונית בהגות ובמעשה. בחורף שנת תר"ץ (1930), (לאחר מאורעות תרפ"ט שהתרחשו בקיץ) הוציא לאור בברכת הראי"ה קוק זצ"ל, ליקוטים ממשנת הראי"ה על ארץ ישראל ובניינה, בספרון קטן בשם "ארץ חפץ".
אך בכל זה לא היה די, הוא לא נח ולא מצא מרגוע לנפשו כל עוד לא הגשים את יישוב הארץ במו ידיו ממש. בשנת התש"ג (1943) התיישב בכפר-פינס כאיכר מן השורה, צעד נועז ונדיר שהותיר רושם רב על אלפים שראוהו כרבם וכמורם הרוחני והתנועתי. בערב חג השבועות, תש"ה (1945), עלתה נשמתו למרומים. הוא נפטר כאיכר בארץ-ישראל, כשאיפת חייו (הרקע הביוגרפי נלקח מההקדמה לספר "ארץ חפץ", מהדורת תשס"ה).
תמיד מפתיעים
על מהדורות החוברת "ארץ חפץ", שיצאה מחדש בשנת תשנ"ה (1995), כתב בנו, יוסף (יוסק'ה) שפירא, דברים הנכונים גם לימים אלה ממש: "החוברת יצאה לאור במתכונתה הישנה פעמיים. בזמן שעבר בין הוצאות שתי המהדורות החדשות של 'ארץ חפץ', נתקדשה ארצנו, ארץ-חפץ, בחירוף נפשם בקדושה של רבבות חיילי עמנו שהשליכו נפשם מנגד ובדמם הקדוש של אלפי בנינו הי"ד, אשר מסרו נפשם במלחמה הקשה הזאת, מלחמת יום הכיפורים, על קיומנו במדינתנו...
"באותה מלחמה במיוחד, נתערבו ממשיכי דרכם של מורינו ותלמידיהם בתוך כלל צבא ה' ונסכו בטחון בנצח ישראל, ואמונה בצדקת מערכותינו על יישובה של ארץ הקודש נחלת אבותינו".
והוסיף וכתב על שאיפת הגאולה של אביו: "אאמו"ר הרב ישעיהו שפירא זצ"ל, האמין כל ימיו בגאולה, וציפה לה בתמימות, וכל שביב ממנה, הצית אור בעיניו, ותקוות הגאולה גאתה בליבו... לכמיהת נפשו זאת נתן האדמו"ר החלוץ ביטוי בקובץ זה של דברי מרן הרב זצ"ל, שידו של אבא לא משה מתוך ידו. וכמו בליבו של הרב, פעמה בו לא רק הציפייה לגאולה, אלא האמונה התמימה שהנה היא ממשמשת ובאה".
הסופר ר' שבתי דון-יחייא (דניאל) כתב בספרו "אדמו"ר החלוץ" (תל אביב התשכ"א, 1961): "ר' ישעיה קרא לילקוט ארץ חפץ על סמך הכתוב במלאכי: "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי ג, יב), וביאר הבעל-שם-טוב את דברי הנביא במשל: כשם שגדולי החכמה לא ישיגו לעולם את גנזי האוצרות שטמן בורא-עולם במעמקי ארץ, כן לא ישיגו לעולם את גנזי האוצרות של אמונה, דבקות ואהבה הטמונים במעמקי הלב היהודי. ישראל הם ארץ חפץ ותמיד מפתיעים בהתחדשות סגולותיהם הפנימיות".
ארץ חפץ
בחתימת מאמר הערכה על אישיותו ומפעליו של האדמו"ר החלוץ, כתב הרב משה צבי נריה זצ"ל: "אכן, ראוי לסיים את הדברים בציון הפרק האחרון במסכת חייו של האדמו"ר החלוץ, הוא פרק כפר פינס.
"אחרי מלאת לו חמישים שנה, ברח מן המעמד המכובד שזכה לו בירושלים ותל אביב, השתחרר מן התפקידים שהוטלו עליו מתוך הערכה ואמון, והתיישב בפינה החקלאית... הוא קיים משנת תורה ועבודה בגופו, בעבודת אדמת הקודש...
"מעשה זה, שגם הוא נעשה כמעט בחשאי, הרשים את השכנים הקרובים, מתיישבי כפר פינס... והתחיל מושך בחבלי-קסם את יודעיו ומכיריו של הרב שפירא אשר באו במגע איתו לאורך עשרות שנותיו ועשייתו בציון, אל פינתו ואל ביתו הגיעו והתחממו לאורו. דברים שנאמרו בשקט בשיחת-רעים זכו להקשבה מרובה. היו גם שבאו לשבות במחיצתו בשבתות, ואז בקעו ועלו מהבית זמירות ישנות ולחנים חדשים שחוברו על יד, ושוב נשמעו צלילי כינורו במוצאי שבת. מבלי משים בקעה ועלתה עליו הילת כתר האדמו"רות, חזרה והולבשה עליו אדרת בית אבותיו".
את דבריו מסיים הרב נריה בנימה שיש בה מן החזון האישי שלו עצמו: "אילו זכינו היתה מתפתחת כאן התחדשות חסידית מיוחדת, מהדורה ארץ ישראלית רעננה מלאת עוז-אמונה וחזון-תחיה. אולם לא זכינו אנחנו. הוא הקדים והלך לעולמו, ורק השאיר לנו מסכת חיים נאה ודור ישרים מבורך הממשיך דרכו באהבה וביושר, בחן ובתפארה".
נדמה לי שהדור שלנו זכה למה שהרב נריה זצ"ל קיווה וייחל אליו: קם פה דור לוחמים הספוגים "התחדשות חסידית מיוחדת, מהדורה ארץ ישראלית רעננה מלאת עוז-אמונה וחזון-תחיה". גם ראש השב"כ המיועד שייך לדור הזה. דור שנלחם בחירוף נפש על ארץ חפץ. שהוא בעצמו ארץ חפץ.