ההפרדה ההומניטארית - עובדת, וכבר נותנת תוצאות. חודשים רבים דרשנו אותה, נלחמנו עליה בממשלה ובקבינט, הסברנו שכל הזרמה של סיוע הומניטארי לידי החמאס - כמוה כ"מעגל שוטה" וכפגיעה מהותית למטרות המלחמה המוצהרות שלנו, כי לא ניתן לחסל את חמאס צבאית, וגם לא אזרחית ושלטונית, ובטח לא לתמרץ אותו להחזיר את החטופים, כשמאפשרים לו לקבל כמויות "סיוע" כאלה, לצבור אותן, לספסר בהן, להתעשר מהן, ולשלוט באוכלוסיה באמצעותן.
הסברנו שוב ושוב, שאין שום חובה בדין הבינלאומי לספק מזון, מים, דלק ותרופות לחיילי האויב. שאנחנו לא מתנגדים לחלוקת הסיוע, ושהשאלה מבחינתנו היא: איפה יחולק הסיוע? וע"י מי? דרשנו הקמת אזורים הומניטארים, שבהם, ורק בהם, יסופק הסיוע: מכוס מים ועד טיפול רפואי, לאוכלוסייה שתיבדק היטב כדי לוודא שאין בתוכה אנשי חמאס. הסברנו, שרצועת עזה כל כך קטנה, ששום מרחק שיצטרכו לעבור אזרחים עזתים בדרכם למרחב הומניטארי שכזה, שום מרחק לא יכול לייצר "הרעבה".
הכל שם קרוב כל כך. המאבק היה מתסכל מאד, כי תכנית ההפרדה ההומניטארית שלנו היתה כל כך הגיונית, ועם זאת כל כך קשה להשגה. אבל הנה, הצלחנו! בהרבה שיח, וגם בלא מעט לחץ, הצלחנו: הקבינט כולו, מקצה לקצה, השתכנע שכנוע עמוק שההפרדה ההומניטארית היא הדרך היחידה שתאפשר נצחון במלחמה, והצביע בעד הטמעתה לתוך תכנית "מרכבות גדעון".
יומיים בלבד עבדה תכנית ההפרדה ההומניטארית, וגם זה באופן שרחוק מלהיות מושלם (ע"ע חה"כ עמית הלוי והערותיו המוצדקות על ה"חורים" והפערים שבאופן ביצוע התכנית בשלב הראשוני שלה), יומיים בלבד וכבר נתנה תוצאות: שלטון החמאס בעזה התערער. אזרחים עזתים פרצו, לראשונה, את מחסומי החמאס שהוצבו כדי למנוע מהם גישה למתחמים ההומניטארים.
החמאס יורה, והם ממשיכים. ומרגע שנשבר מחסום הפחד - איבוד השליטה מתרחב: מאות עזתים פרצו למחסן גדול במרכז הרצועה, והחלו לחלץ מתוכו שקי קמח, שהחמאס העדיף לשמור לעצמו במקום לחלקם לאוכלוסיה. שוב יורים בהם, אבל הם לא עוצרים. הפעם, לא רק מחסום הפחד נשבר, אלא גם השקר החמאסי על ה"רעב" - הופרך ברחובה של עיר. החמאס בקריסה, וזוהי רק ההתחלה, כי כאמור התכנית המלאה עוד לא נבנתה באופן הרמטי, כנדרש. אבל התוצאות הראשוניות כבר מדברות בעד עצמן. "אין מלך בלא עם", ואין שלטון לחמאס בלא האוכלוסיה. את האמת הפשוטה הזו גם הם מבינים, הם יודעים היטב שבעקבות הקריסה מבחוץ תגיע גם ההתפוררות מבפנים. לכן הם נלחצים.
ואנחנו? אנחנו דווקא צריכים לא להילחץ, אלא להתקדם אל התכנית המלאה, נטולת ה"חורים". את המומנטום הזה שנוצר - חובה עלינו להמשיך ולהאיץ. זה המסלול הוודאי לריסוקו של חמאס, סוף סוף עלינו עליו, ואסור לנו לסטות ממנו, אסור להרפות. להפך, צריך להתקדם ולהדק. מי שדורש לעצור עכשיו, בודאי לעסקה שמחזירה רק עשרה מחטופינו שבין החיים, ומפקירה עשרה אחרים ללא תאריך וללא תהליך סביר כלשהו לשחרורם, מי שדורש זאת פוגע בכל מטרות המלחמה כולן. כן, גם בחטופים.
הטעות העיקרית שאסור לנו לעשות, זה לוותר על ההפרדה ההומניטארית. הרי היא הגיים-צ'יינג'ר של כל המערכה. והיא היחידה שמובילה אותנו אל כל יעדי המלחמה כולם: גם השמדת הכח השלטוני-אזרחי של חמאס, גם השמדת כוחו הצבאי (לאחר שלא נזין יותר, באופן מיותר לחלוטין, את חייליו), וגם שחרור החטופים שלנו, בעזרת אותם עזתים שיתחילו לפעול למען האינטרסים של עצמם, ללא מורא החמאס, ובתמורה למחירים אחרים לחלוטין. הסרטונים המלבבים של עזתים המריעים לטראמפ וגם לנתניהו - מדברים בעד עצמם. אין איוולת גדולה יותר מאשר ויתור על התכנית הזו, אין חוסר אחריות עמוק ומסוכן יותר.
האמת,,גם הנשיא טראמפ ושליחו וויטקוף אמורים להתנגד לויתור על ההפרדה ההומניטארית. הם הרי מתהדרים בה. מיד בתום היום הראשון להפעלתה, פרסמו הנשיא ומזכיר המדינה רוביו הודעה משותפת לפיה מדובר בתכנית מצויינת של חשיבה מחוץ-לקופסא, הנותנת מענה אמתי לעזתים, בלא לחזק את חמאס. פקיד בכיר בממשל האמריקאי הבהיר את הפער העצום בין ההפרדה ההומניטארית, אותה ניכס לנשיא הנוכחי, לבין פעילותו ההומניטרית הכושלת של הנשיא הקודם, ביידן (מזח צף שהתפרק, למי שמבקש לרענן את הזכרון...). מי שמשתבח בתכנית הזו - לא אמור לדרוש את ביטולה או אפילו השעייתה או צימצומה.
הטעות השניה שאסור לעשות היא לסגת, שוב, משטחים שכבשנו. ראשית, כי כך החלטנו והודענו מראש שנעשה אם החמאס לא יגיע לעסקה לפני שמבצע "מרכבות גדעון" מתחיל. הזהרנו, הבהרנו, אמרנו לחמאס "בואו עכשיו או שתפסידו", אז עכשיו חובה עלינו לעמוד בתנאים שאנחנו עצמנו הצבנו, ולוודא שההפסד אכן יופסד. ולא בכדי הצבנו תנאי כזה: ידענו, שהחמאס אינו מוכן לספוג אובדן שטח. אבידות בחיי אדם - קל לו לספוג. אבל בשטח - לא. לכן הודענו מראש, שיהיה מחיר ברור וכואב לסרבנותו, מחיר מרתיע מאד, שלא נמחק אלא נשאר, בודאי אם החמאס משאיר בידיו עשרה חטופים חיים שלנו. למענם, למען חטופינו, הוא חייב לדעת שאנחנו רציניים, שלא נוותר לו על השטח, ושגם בהמשך כל עיכוב בשחרור חטופינו יעלה לו בשטח שלא יוחזר לידיו כלל.
אבל לא רק למען חטופינו אסור לנו לסגת משטחים שכבשנו. גם למען חיילינו. החיילים, שאנחנו שולחים להילחם בעזה, הם עלולים לשלם בחייהם על נסיגות כאלה. אני כותבת את הדברים הללו בחיל ורעדה, כשאני בדרכי ללוויה של החלל האחרון שלנו בעזה: דוד ליבי הי"ד. דוד נהרג ממטען רב עוצמה, שהוטמן במקום שכבר כבשנו בעבר, בדמים מרובים. כבשנו, ואז - במסגרת אותה עסקה נוראת-מחירים - יצאנו ממנו, ואיפשרנו לחמאס לחזור אליו ולהטמין בו מחדש מטענים. באצבעות רועדות אני מרפרפת על הדברים שכתבתי בערב שבת פרשת וירא, בסיומו של שבוע בו נפלו באותו אזור ממש ארבע לוחמים מגדוד שמשון.
"אנחנו מוכנים לחזור ולהסתער בקרב" - הבאתי אז, מעל הבמה הזו, את דבריו של אריאל, מפקד צעיר שאיבד זה-עתה ארבעה מפקודיו - "אנחנו מודעים למחיר, והוא חקוק אצלנו בבשר ובלב. אנחנו מסתכלים עליו בעיניים פקוחות לחלוטין, ובלב שלם, ומוכנים להמשיך... אנחנו רק מבקשים שאתם תקבלו את ההחלטות הנכונות, שתנווטו נכון את המלחמה, שתבינו מה המשמעות של כל צעד שעושים או שלא, של כל התקדמות, וגם של כל נסיגה, שתשקלו באחריות ושתחליטו נכון... אני ממש מבקש ממך להעביר את המסר הזה לכל מי שמקבל את ההחלטות שם למעלה" - אמר. השתדלתי, באמת השתדלתי, לעשות את מבוקשו.
תשעה שבועות בלבד לאחר השיחה המרגשת עם אריאל ב"שבעה" של אחד מפקודיו, יצא צה"ל מהשטח הזה, בו לחמו חיילינו בגבורה עילאית, חיסלו 3,000 מחבלים ומאות תשתיות טרור, השטח בו איבדנו תוך 3 חודשי הסתיו האחרון 35 לוחמים. מאמץ אדיר הושקע בלחימה באזור, שננטש במוצאי שבת פרשת שמות, בשל אותה עסקה איומת-מחירים. וכתמיד: צה"ל יצא, והטרור נכנס. בדרכי ללוויה של דוד, אני נזכרת בבקשתו, בדרישתו, של אריאל. לי ברור: נסיגה משטח שכבר כבשנו היא טעות איומה ועקובה מדם. ידענו זאת אז, אנחנו יודעים זאת עכשיו ביתר שאת וביתר כאב.
"מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם כל שעה: כשיצאו ממצרים - מנאן, וכשנפלו בעגל - מנאן, לידע מנין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם" - במילים אלה פותח רש"י את פירושו לחומש הפקודים. ודבריו מהדהדים באזני את דברי אריאל, המפקד הצעיר מגדוד נחשון: "כל אחד מהחיילים שאיבדתי במלחמה הזו, חקוק אצלי בבשר ובלב" - אמר, כאומר: מתוך חיבתן מנאן, כל שעה, כל שעה. כמבקש: אף אתם עשו כן.
הורגלנו למנות את החטופים שלנו, לדקדק במניינם, למנותם שוב ושוב כל שעה, לבל נקל ראש בחובתנו כלפיהם. גם את חיילינו עלינו למנות. כל אחד מהם. "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו" - אומר רש"י בהמשך הפרשה. למנותם, לבל נקל ראש במשמעות החלטותינו לגביהם. זה כל מה שביקש אריאל, בקשה פשוטה, אמתית ונוקבת. כל נסיגה משטח, בודאי שטח ששילמנו עליו בדם חיילינו, קל וחומר שטח שנצטרך לשוב אליו ולשלם שוב מחיר דמים - כל נסיגה כזו צריכה להציב בפנינו דילמה עצומה, כפי שביקש אריאל, כפי שהנחה רש"י. אל נקל ראש במנין חיילינו.
בשעה זו כשהדברים נכתבים, העסקה המוצעת מונחת על המדף, ואינה נחתמת או מבוצעת, כי… החמאס מסרב. חשוב שנדע: בעסקת-המדף הזו, שתי השאלות: שאלת ההפרדה ההומניטארית, ושאלת הנסיגה משטח שכבשנו - שתיהן פתוחות וגמישות, תלויות בהחלטות נחושות שהקבינט יכול, ולטעמי גם חייב, לקבל, ולהפוך ל"קו אדום" ובלתי-עביר. אלה לא שאלות זניחות, הן הכי מהותיות, ואסור לוותר עליהן.
רגע לפני הלוויה של דוד ליבי, רגע לפני שאנו טומנים באדמת "מלאכי השלום" את הבחור הצעיר הזה, אוהב הארץ והעם, שבאמצעות כלי הצמ"ה שהפעיל קידם אותנו מאד אל הנצחון - אני מקוה שלא תהיה שום עסקה. שמתוך כבוד והוקרה לתרומתו העצומה של דוד ושל כל יתר הנופלים, נמשיך קדימה במלוא התנופה, כי אנחנו בוודאות בדרך הנכונה להכניע, סוף סוף, את האכזרי שבאויבינו, ומתוך כך גם להשיב באמת את חטופינו.