לאה הריס, תושבת טלמון היא גם אם וחמות ללוחמים וגם בלנית בישובה. בראיון לערוץ 7 היא מספרת על ההתמודדויות ועל הזווית הייחודית של המלחמה מנקודת מבטה של הבלנית.
בימים אלה של מלחמה, מספרת לאה, כי כ-70-80 אחוזים מהטובלות שבות למעשה לבית ריק מהטבילה. לעיתים, היא מספרת, הטובלות לא היו תושבות הישוב אלא בנות או כלות שהגיעו לבתי הוריהן או הורי הבעלים מאחר והבעל יצא למלחמה.
תקופה זו מתאפיינת בלא מעט אי וודאות ועם זאת לנשים חשוב היה לטבול בזמן כדי להיות ערוכות לבעלים כשישובו, לא פעם בהפתעה, משדה הקרב. לאה מספרת על תחושת החיזוק האישית שקיבלה מאותן נשים המבטאות את החשיבות אותה ייחסו נשות ישראל למצוות הטבילה. "זה משהו שנותן הרבה הרבה חוזק".
חיזוק מיוחד וייחודי לעם בישראל היא מוצאת במציאות בה לעיתים אב ובנו נמצאים במערכה, ביטוי לרב דוריות של המלחמה והנכונות של הציבור והעם כולו להתגייס. "זה דבר מאוד מאוד מחזק, ואני שמחה להיות שם, בצומת, קצת לחזק את מי שצריכה עוד חיזוק ולקבל חיזוק מהן".
"כחלק מההתגייסות של העם היהודי בעולם קיבלנו ערכות מדהימות לתת לכל אישה שחוזרת הביתה ובעלה לא בבית כי הוא בשדה הקרב. ערכות שהגיעו אלינו חלקן מאנגליה וחלקן מארצות הברית, כל אחד עם מכתב אישי עם השם של האישה בעברית ובאנגלית. זה היה דבר נפלא. הצצתי וראיתי לא היו שני מכתבים שהיו אותו דבר. כל מכתב מאישה אחרת וקיבלנו עוד סט ועוד סט ועוד סט גם מהארץ וגם מהעולם. זה דבר שמאוד מחזק גם את הטובלות שהנה מישהו רואה אותן ורואה שהן עושות משהו גדול לא רק לבית היהודי שלהם, אלא לחיזוק של כל עם ישראל", מספרת לאה.
על תחושותיה גם כאם שילדיה לוחמים בזירות המערכה השונות, היא מספרת: "בכל רגע נתון יש לי בן בסוריה, בן בלבנון ובן בעזה וברוך השם זו בלילה מאוד מיוחדת של גאווה ודאגה, ואני שמה את הגאווה לפני הדאגה כי אני חושבת שיש לנו זכות מאוד גדולה", היא אומרת ומבטאת את הביטחון שעם ישראל ייגאל ורווח והצלה יהיו ליהודים וכעת יש לנשים ולאמהות זכות להיות במקום זה של גאולה ולקחת חלק בכך.
לאה מדגישה שתרומתה ותרומת משפחתה אינה שונה מתרומתן של נשים רבות אחרות ומשפחות רבות אחרות. על ילדיה וילדי האחרות היא אומרת כי אלה למדו מהרב דרוקמן זצ"ל לומר 'הנני' "ולקחת חלק במעמד היסטורי".
בהתייחס למגזרים שאינם נוטלים חלק בזכות זו לאה מביעה צער על כך, אך גם ביטחון שהדברים ישתנו וגם הם יצטרפו מתוך עולמה של תורה לזכות זו של נטילת חלק מגאולת ישראל. "כרגע יש הרבה רעשי רקע שמפריעים לזה אבל זה יבוא".
בהמשך הדברים מספרת לאה על האירוע בו היה מעורב בנה, אירוע שהתרחש ממש לפני שנה. בנה, מרדכי, משרת בהנדסה קרבית. אסון הנמר"ה הזכור אירע ביום שבת ובאותם ימים בנה היה בהליך שיקום והחלמה מפציעה ברגלו בעקבות תאונת דרכים. המידע על שמות ההרוגים מפגיעת הRPG- בכלי שהיה מלא בחומרי נפץ החלו להגיע אליו. למעשה מדובר היה בצוות שלו ובנמר"ה בה הוא עצמו שירת. "הוא לא היה שם בזכות התאונה".
"כל הבנים שלנו מתמודדים עם הרבה מאוד שכול. הבן שלי עכשיו משרת בצפון. הוא קיבל חופש השבוע והוא הולך מאזכרה לאזכרה, ממשפחה למשפחה, מבית עלמין לבית עלמין. הוא כמובן לא יוכל להגיע לכולם כי כל השמונה נהרגו באותו יום", היא אומרת ומציינת את המציאות הקשה בה החברים, המהווים חלק בלתי נפרד מהשכול, אינם מקבלים סיוע כלשהו על אף שגם הם מתאבלים אבל לכל דבר על חבריהם שנפלו ומיד הם גם נדרשים להמשיך בקרבות.
המציאות המורכבת הובילה את לאה, שעד כה נמנעה מכל פעילות ציבורית, להצטרף לארגון אמהות הלוחמים ובמסגרת פעילותה בארגון להגיע לכנסת ישראל על מנת לקרוא יחד עם פורום תקווה להעדיף את חיי הלוחמים על חיי אזרחי האויב, מסר שאמור להיות פשוט, ברור ומובן מאליו.
"לצערי זה לא מובן מאליו, ולכן אנחנו נדרשות להגיד את זה שוב ושוב ושוב. הייתי צריכה קצת לצאת מאזור הנוחות שלי, אבל ראיתי שכמו הטיפות של רבי עקיבא זה מחלחל וזה כן עושה משהו ולכן אני עושה את זה שוב למרות שזה מאוד מתיש".