1.מי אינו מכיר את הבדיחה העצובה הזו? - מפקח חינוכי נכנס לכיתה ופונה אל אחד התלמידים: 'תגיד לי בבקשה, מי שבר את הלוחות?'. התלמיד הנדהם נרתע: 'תאמין לי אדוני, זה לא אני'.
הפעם נדהם המפקח ופנה בזעם אל מחנך הכיתה: 'אתה לא מבין מה קורה בכיתה שלך. שאלתי את דורון מי שבר את לוחות הברית והוא אמר שזה לא הוא'.
'תשמע אדוני', הגיב המחנך. 'אני מכיר את דורון היטב. אם הוא אומר שזה לא הוא, אז בטוח שזה לא הוא'.
המפקח המזועזע הזדרז להתלונן בפני המנהל: 'אתה לא מבין מה הולך אצלך', וסיפר על תגובתם המטומטמת דורון ומחנכו. אבל המנהל לא הבין על מה הזעם, והציע למפקח: 'בוא לא נעשה מזה עניין. כמה בסך הכל כבר עולים הלוחות? נקנה חדשים ונסגור עניין'...
2. הבדיחה הזו עשויה היתה להיות מצחיקה, אלמלא ייצגה מצב עגום: הציבור הישראלי, ובעיקר בני הנוער - עתיד האומה! - מתנתקים משורשינו, ממקורותינו התרבותיים, ההיסטוריים. בכוונת מכוון לא ציינתי שזוהי גם התנתקות משורשינו הדתיים, מפני שאמירה כזו תסליל את העיסוק בנושא לטענת ההבל הנשלפת לעת כזאת: זהירות, הדתה! הדתה! הדתה!
בעצם, אין צורך בבדיחה הנ"ל כדי לבטא את מצבנו העגום בכל הנוגע לקשר של הישראלים לשורשיהם. הדברים נחשפים בשעשועוני הטריוויה בטלוויזיה. כל אימת שהנשאל מתבקש לגלות ידע בסיסי ביהדות, הוא נופל בגדול, וגורם לצופה הנורמלי להתכווץ מזעם בתוך כורסתו.
הנה כמה דוגמאות לשאלות שאפילו עליהן לא הצליחו המשיבים לענות: באיזה ספר בתנ"ך מתואר המבול? איזה ים נחצה ביציאת ישראל ממצרים? מי היה אחיו של משה? מי כתב את רוב מזמורי תהילים? - ועוד שאלות בסיסיות ביותר בנושאי תנ"ך וסיפור לידתו של עם ישראל. דווקא אלה שיודעים מה היתה התיאוריה של איינשטיין, איזו יבשת היא הגדולה בעולם, מי צייר את המונה ליזה, מהי בירת קנדה ועוד כהנה וכהנה, אינם יודעים היכן עמד המשכן, או מי היה ראשון מלכי ישראל, ומה אפיין את בלעם התנכ"י, או כמה מכות הונחתו על מצרים. התשובה לטריוויה כזו היא: עבור. נקסט. בקיצור, לא יודעים.
3. מערכת החינוך הישראלית היא שחתומה על הבורות האיומה הזו. בבתי הספר חדלו ללמד תנ"ך, וגם לא מולדת וידיעת הארץ, ולא היסטוריה של עם ישראל, ומנצלים את השעות שנתפנו ללימודי מתימטיקה ואנגלית. לא שמקצועות אלה אינם חשובים. הם חשובים ועוד איך. אבל למה דווקא על בסיס אפס שעות תנ"ך והכרת הארץ והיסטוריה יהודית???
לא רק הצורך בגיוס שעות לימוד נוספות ל'מקצועות הכי חשובים' סילק הצידה את לימוד השורשים של עם ישראל. המניע המרכזי לביטולם או לצימצומם, נובע מן החשש שמבטא קומץ צעקנים פורקי עול, מפני הדתה. וזה ממש מדהים: גדולי המשכילים לפני 200 שנה, שחלקם התרחקו מתורה ומצוות, המשיכו לבטא כיסופים אין קץ לארץ ישראל ולגאולת ישראל, מתוך בקיאות עצומה בדברי ימי ישראל, בחוכמת ישראל, בגיאוגרפיה של ארץ ישראל ובכל הנוגע לשורשינו היהודיים.
טשרניחובסקי, למשל, שניצב נפעם 'לנוכח פסל אפולו' היווני, שורר שירי אהבה לארץ ישראל שחלקם מתכתבים עם סיפורי המקרא: 'בעין דור', 'אומרים ישנה ארץ', 'הוי ארצי מולדתי'; ביאליק כתב את הפואמה 'מתי מדבר'; אבא שפירא כתב את 'בשדות בית לחם'; מנחם מנדל דוליצקי את 'ציון תמתי', ואלתרמן את 'שירי מכות מצרים'. והיו גם כותבי פרוזה כאברהם מאפו למשל שכתב את 'אהבת ציון'. מניין כל זה בא אם לא מהכרת התנ"ך על בוריו, ישר והפוך?
אבל מה לנו לבוא בטענות כלפי תלמידי מערכת החינך הממלכתית, אם גם בישיבות החרדיות בימינו נמנעים מלימודי תנ"ך, מטעמים שונים, שביניהם מן הסתם החשש, שהמקרא יהפוך אותם לציוניים רח"ל. נכבדִי החוקר ההיסטוריון משה נחמני, הסביר זאת כך: בישיבות אין תנ"ך, מפני שבתנ"ך אין ישיבות...
4. שר החינוך המנוח יגאל אלון, כבר הבין בזמנו את גודל הסכנה, והזהיר ש"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". והוא צדק. האינכם חוששים, רבותי הקברניטים, שהתנכרות לתנ"ך ולמולדת תוליד לנו טיפוסים קוסמופוליטיים, בורים ועמי ארצות דוברי עברית, שאין בנפשם שום זיקה נפשית לעם ישראל ולארצו?
אבל אנחנו, במקום לאמץ את האזהרה של אלון אימצנו את אמירתו השנונה של יעקב חזן, מראשי השמאל הציוני בשנותיה הראשונות של המדינה, שנחרד מן הבורות של בוגרי מערכת החינוך הישראלית: "רצינו לגדל כאן דור של אפיקורסים, וגידלנו עם של עמי ארצות". כמה נכון. כמה קולע. החינוך לאפיקורסות במערכת החינוך הממומנת מכספי משלם המסים, הוליד דורות של בורים מדאורייתא ועמארצים מדרבנן...
5. המצב החמור בתחום זה הניע את שר החינוך יואב קיש להכריז באחרונה על הפעלת תכנית 'שורשים' לחיזוק הזהות היהודית והישראלית במערכת החינוך: יותר תנ"ך, יותר יהדות, יותר אהבת הארץ, יותר סיורי חובה באתרי מורשת וכדומה.
והנה אך הוצגה התכנית, קם נגדה מיעוט שמאלני/אנארכיסטי/פרוגרסיבי, המייצג פחות משליש עם ישראל (לפי הלמ"ס והמכון הישראלי לדמוקרטיה, 69% מהציבור מגדירים עצמם מקורבים למסורת - דתיים, חרדים ומסורתיים - מול 31% חילונים ובהם 5-10% אתאיסטים) בזעקות שבר מחרידות: הצילו! הדתה!
6. ביטוי לכמיהה של תלמידי מערכת החינוך החילונית לאידישקייט, מצאנו בטור שפירסם השבוע ב'ישראל היום' שובל לוקר, תלמיד תיכון דתי. במהלך סיור חינוכי של בני כיתתו במחנות ההשמדה בפולין, הם הגיעו ליער הילדים, שם פרסו המחנכים טלית על ראשיהם, השמיעו את ברכת הילדים ושרו עימם בהתרגשות את 'המלאך הגואל'.
התלמידים החילוניים שהגיעו גם הם למקום עמדו נדהמים. "אנחנו מקנאים בכם", אמרו לדתיים. "המסע שלכם מלא בתוכן: שירים יהודיים, תנ"ך, טליתות, ברכות"; "ופתאום", ממשיך לוקר, "תלמידים מהקבוצה החילונית התקרבו אלינו... נכנסו איתנו מתחת לטלית".
ילדי ישראל רוצים להיות מתחת הטלית. אל תגזלו אותה מהם.