אם היו שואלים אתכם על דמותו של הרצל, חוזה המדינה, שהשבוע מלאו 121 שנים לפטירתו, מה הייתם אומרים? נדמה לי שמנעד התשובות היה זהה במקצת למנעד זהות המשיבים.
אם אתם מגדירים את עצמכם "חרדים", הייתם רואים בו יהודי מתבולל שראה בעיני רוחו את הפתרון לבעיית היהודים בהתנצרות קולקטיבית שכמוה כמחיקת הזהות היהודית. מן הצד השני, ולא במקרה, לא באופן שונה מאוד, בצד השמאלי-ליברלי של המפה, הייתם ככל הנראה רואים את הרצל כדמות קוסמופוליטית שביקשה לכונן את מדינת כל אזרחיה היהודית.
אם אינכם משתייכים לשתי הקבוצות האלה, סביר להניח שהייתם אומרים שהרצל היה אדם פרגמטי שביקש להביא לפתרון בעיית היהודים על ידי המקלט הבטוח בארץ ישראל. אך לכן גם לא בחל בשלב מסוים באוגנדה כפתרון אפשרי; שהרי אם המטרה היא פתרון פרגמטי להצלת היהודים, אין הבדל מהותי בין מקום כזה או אחר. לגישה האחרונה מצטרפת גם פרשנותו הידועה של הרב קוק זצ"ל, בהספד הידוע שנשא על הרצל, "המספד בירושלים", כחודשיים לאחר שעלה ארצה. את דמותו של הרצל הציג הראי"ה בדברים שנשא ושכתב כדמותו של משיח בן יוסף, שתפקידו לכונן את הבסיס החומרי של המדינה שבדרך.
בדברים הבאים, אבקש להפריך כל אחת מהדעות הללו בחשיפת מידע בלתי-ידוע על דמותו המלאה של הרצל, דמות שיש המבקשים להסתיר, יש המתעלמים ממנה ויש שפשוט לא מכירים אותה.
את המידע שאבקש לשתף להלן חשף בפניי ד"ר יצחק וייס, מי שפרסם לפני יותר מ-15 שנים את הספר פורץ הדרך, "הרצל: קריאה חדשה". בספר ביקש וייס "לערער על התפיסה הרווחת, שראתה בהרצל יהודי מתבולל שהגה את הרעיון הציוני כפתרון ל'בעיה היהודית' והראה עד כמה שורשיו היהודיים של הרצל היו עמוקים, עד כמה שורשים אלה מילאו תפקיד בתודעה הלאומית שהתעוררה בו, ועד כמה החזון שהניע אותו היה נבואי ועל-זמני, יותר מאשר פוליטי וקונקרטי".
בשורות הבאות אבקש לשתף בפתרון לשאלה: מה מקור הרעיון הציוני אצל הרצל, רעיון שהיה זר לו לחלוטין?
העם היהודי מת
כדי להבין את המהפכה הזהותית שעתיד לעבור הרצל, עלינו לחזור לשנת התרנ"ד (1894). כך מתאר ד"ר וייס במאמר שטרם ראה אור ושהעביר לידיי בטובו: "בתחילת חודש אוקטובר, העיתונאי תאודור הרצל, יהודי מתבולל, שליחו של העיתון האוסטרי היוקרתי 'נויה פרייה פרסה' בפריז, צפה במחזה 'אשת קלוד' מאת א' דומא הבן. אחת הדמויות המשניות היא היהודי דניאל, השואף להחזיר את העם היהודי למולדתו העתיקה. על כך למוחרת הרצל שולח לעיתונו, ביקורת נוקבת:
"'ליהודים אין יותר דבר וחצי דבר עם מולדתם ההיסטורית. אבל אם הם יצטרכו אי פעם לחזור לשם באמת, הם יגלו כבר למוחרת שהם חדלו מזמן להיות עם'. אכן לפי הרצל עם ישראל וארצו כבר אינם קיימים.
"באותה תקופה לא היה שום דבר מפתיע בביקורת של הרצל. זו הייתה התפיסה המקובלת. כמעט בכל הרבדים של החברה היהודית, עצם הרעיון של שיבת יהודים לפלשתינה נחשב הזוי, מטורף במובן הרפואי של המילה".
"המטבע המסורתית שבה מסיימים את ליל הסדר - 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה' - נתפסה רק כתקווה אלגורית ובוודאי לא פוליטית... ואכן לא מפתיע שהרב הראשי של צרפת בתקופה (דאז), לַזר איזידור, הצהיר ב-1852 ש'העם היהודי מת, מתכונתו הלאומית מתה, אבל מה שלא מת ולא ימות לעולם הוא רוח היהדות'.
"והנה, יום אחד, כשבועיים בלבד לאחר הביקורת שלו על 'אשת קלוד', לאחר ויכוח סוער על האנטישמיות, צועד הרצל לבית מלונו, ובראשו מצטיירים כל הפרטים של מחזה חדש: 'הגטו החדש'. הוא כותב בפרץ רגשות ומסיים אותו בתוך שלושה שבועות בלבד! הרצל מתח בו ביקורת חסרת רחמים על החברה היהודית". אלא שזמן קצר לאחר מכן, משהו חסר תקדים מתרחש בחייו של הרצל. משהו שעתיד לשנות אותם מן הקצה אל הקצה.
חלום אדיר
ד"ר וייס ממשיך לתאר את תחילתו של המהפך הדרמטי בחייו של העיתונאי היהודי הצעיר: "הדיו של כתב היד של ה'גטו החדש' טרם יבש ובאותו יום, 8 בנובמבר 1894, הרצל שולח אותו לסופר האוסטרי ארתור שניצלר, חבר נעורים, בבקשה לשכנע את מנהלי התיאטרון בווינה להעלותו.
"שבעה חדשים אחרי כתיבת המחזה, בתחילת יוני 1895, 2 ליוני, כשהוא בן 35, הרצל התחיל באופן פתאומי − בלי לתת לכך הסברים − לכתוב יומן. כבר מן העמוד הראשון הרצל מתייחס ל'חלום אדיר', הוא מדבר על תוכנית אשר מציפה אותו אף על פי שאין לה כל סיכוי להתממש. היומן נפתח במילים אלו: 'זה כמה זמן אני שוקד על יצירה שאין שיעור לגדולתה. היום אינני יודע אם אגיע לסיומה. היא נראית כחלום אדיר... מה יצא מזה, אין לשער לפי שעה'.
"הכותרת שנתן למיזם: 'הארץ המובטחת'. זו הפעם הראשונה שרעיון הטריטוריה מופיע אצל הרצל. רק חודשים מעטים קודם, קבע הרצל בצורה נחרצת: 'עם ישראל וארצו חדלו להתקיים', והנה, 'עם ישראל וארצו קמו לתחייה'. מה קרה בתקופה הקצרה הזאת? בוודאי קרה משהו! ומתי?
"על השאלה הזאת, הרצל עצמו לא נותן תשובה. זוהי 'חידה' בעיניו, כך הוא כותב בתחילת יומנו, והוא מוסיף כי זה כנראה קשור ל'תת המודע' שלו. הרצל יתייחס עוד פעמים מספר ל'תת המודע' שלו כדי להסביר את התפנית שלו".
אנחנו עם אחד
למעשה, מה שמתאר ד"ר וייס הוא רגע של התגלות או הארה שחווה הרצל. הארה שמשנה את כל מה שהרצל ידע עד כה. הד לכך נמצא במכתבו של הרצל לשניצלר: "בשבועות מאז לא כתבתי אליך, הגיח מתוכי משהו אחר, חדש, גדול בהרבה, הנראה לי עתה כהר בזלת (=הר געש), אולי משום שעודי מזועזע כל כך ומה שנתהווה עדיין הוא לוהט להט-אימים כזה".
וכך ממשיך ד"ר וייס לתאר את הגילוי המרעיש של הרצל: "חמישה או שישה ימים בלבד בין 26 אפריל ל-2 או 3 במאי. )אם האירוע אירע ב-29 באפריל, יוצא שהתרחש בתאריך העברי ה' אייר...) אז הרצל רושם טיוטה של המנשר שלו "מדינת היהודים", (או "המדינה היהודית", שני ביטוים הנמצאים בכתביו) שבה הוא מצהיר: 'אנחנו עם, עם אחד', ושהעם הזה צריך לחזור ל'ארץ הטובה של אבותינו, שלא צריכים לתור בה כדי לאהוב אותה'.
"מאוחר יותר הוא מזדעק: הארץ הזאת שם נפלא יש לה: 'ארץ אבותינו'. ביומן, הרצל מתייחס לרגע המדויק שבו עבר מן הרעיון לַמעשה. ב-2 או ב-3 מאי 1895 הרצל כתב 'לפתע', בלי שום הסבר, לברון מוריס הירש, הפילנטרופ היהודי המפורסם, כדי להציג בפניו את התוכנית שלו: הקמת מדינה יהודית".
האנטישמיים האמיתיים
מצע המאמר הזה צר מלפרט את כל דבריו של ד"ר וייס במאמרו החשוב, אך לסיום אצטט מיומנו של הרצל שבו הוא מדגיש את ההיבט ההשראתי-כמו-נבואי המניע אותו:
"האם אני הוא שעמל על זה? לא! זה עובד עליי". והוא מוסיף ומדייק: "נסיבות מסוג זה נהגו לכנות לפנים 'השראה'" )במקור (Inspiration. כשבועיים לאחר מכן הרצל רומז על מקור ה"השראה" שלו וכותב: "אלוהים לא היה מקיים את עמֵנו זמן רב כל כך, לולא נועד לנו ייעוד כלשהו בתולדות האנושות".
לטענה של ד"ר וייס שבשונה מן המקובל, לא משפט דרייפוס היה הגורם שהניע את הרצל לפעולותיו, שותף גם פרופ' שלמה אבינרי, בהקדמתו ליומני הרצל כתב: "בניגוד לדעה המקובלת שהכתה שורשים בתודעה הכללית ובהיסטוריוגרפיה, אין ביומנים שום עדות שפרשת דרייפוס היא שהביאה אותו לרעיון הציוני".
כבר בתחילת יומנו הרצל מודע להשמצות שהוא עתיד לספוג: "אני מוכן ומזומן לכול; ליללות על סירי הבשר של מצרים, לריקוד סביב עגל הזהב. גם לכפיות הטובה של אלה שחבים לנו את החוב הגדול ביותר".
ערב הקונגרס נפגש הרצל עם הסופר מרדכי רבינוביץ (בן עמי) ומעיר לו בעצב ש"הוא לא חיכה להתנגדות נמרצה כזו... איבה כזו לרעיון היהודי הלאומי לא הראו ולעולם אף לא יראו שונאי ישראל היותר עזים וחצופים. אכן האנטישמיים האמיתיים הם, ביסודו של דבר, המתבוללים היהודים והם גם המסוכנים ביותר".
הרצל האמיתי
וייס, מביא במאמרו את דבריו של שמואל שניצר, מבכירי העיתונאים בארץ, שהדגיש את המהות הלא רציונלית של הציונות: "הציונות לא הייתה מעולם תנועה רציונלית. היא הייתה האבסורד הגדול ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת. היא קמה נגד ההיגיון, והתפתחה בניגוד לשכל, והשיגה מה שהשיגה נגד כל התחזיות".
הרצל ראה עמוק ורחוק מרבים אחרים מבני דורו. לא מבט רציונלי, מפוכח ופרגמטי אלא ראייה פנימית של הייעוד היהודי והזהות היהודית לאורך ההיסטוריה, והדרך לממשם הלכה למעשה בזמן הזה.
אחתום בדברים שבהם חותם ד"ר וייס את המאמר שלו: "עוד לפני הקונגרס הראשון מצא הרצל לנכון לומר, "התרגלתי כבר לסילוף דמותי עד כדי כך שאני המום ממש כשלשם שינוי אין מעוותים את דבריי". בחוש נבואי מרהיב, תיאר הרצל את עצמו במכתב לברנאר לזר כ"אחד מאותם כלים שאנשים ישברו אחרי שהשתמשו בהם", ושבירה כזאת אכן אירעה: שללו מהרצל את יהדותו ואת הציונות שלו.
"הגיע הזמן לחזור להרצל האמיתי!"
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר