מנכ"ל מרכז קטיף מיכה חדד בשיחה מרגשת עם ערוץ 7 על הסיפור של גוש קטיף שעודנו חי, כואב, רלוונטי - ונוכח במלוא עוצמתו גם היום, במיוחד לנוכח מלחמת 'חרבות ברזל'.
לקראת כנס קטיף "לאחריות לאומית" שיערך בהיכל התרבות יד בנימין ביום שלישי השבוע בסימן 20 שנים לעקירה, עונה חדד על השאלה במה מתמקדים בימים אלו: "קשה מאוד להתמקד, כי יש פה כל כך הרבה מעגלים. יש את המעגל האישי, את המעגל הקהילתי, המעגל הציבורי של גוש קטיף. יש את המעגל כמדינה, כחברה".
חדד מתאר כיצד מרכז קטיף שומר על הסיפור של הגוש חי לאורך השנים, ומשקף אותו גם כיום עם ציון העשרים לעקירה. "אנחנו כאן, במרכז קטיף, גם בשוטף, דרך כל השנים, מספרים את כל הסיפור - הבנייה של גוש קטיף, כל התהליך, המורכבות שהייתה בצד של החקלאות, החינוך, התורה, והקהילות שנבנו וצמחו מתוך החול, תרתי משמע - וכמובן, המאבק עצמו, והשיקום שאחרי".
לדבריו, מעבר להיבט ההיסטורי, הסיפור של גוש קטיף מקבל גם כיום משמעות עכשווית. "אנחנו מנסים לבוא ולהנכיח את הסיפור של גוש קטיף, גם בעבר ההיסטורי שלו וגם ברלוונטיות שלו, שגם עכשיו אחרי 20 שנה, כולם מבינים עד כמה כל הדברים שדיברנו עליהם, כל הצמתים הערכיים שהחברה הישראלית הייתה בהם, הם רלוונטיים להיום. בתחום של הקהילה, המשפט, המוסר, והיחס לפרט, וכמובן, הצד הביטחוני והערכי".
בזמן שחיילי צה"ל פועלים כיום באותם מקומות שבהם שכנו יישובי גוש קטיף, מרכז קטיף נדרש להעביר את סיפור ההתיישבות והעקירה באופן מכבד. "אנחנו צריכים לדעת איך לספר את הסיפור בצורה שלא תפגע באף אחד וגם לא תפגע במנדט שקיבלנו לספר את הסיפור של הגוש", מדגיש חדד.
הוא מזכיר את התערוכה "נלחמים על הבית" המוצגת במקום: "את הילדים שלנו שגדלו בנווה דקלים ובגוש קטיף, וחזרו להילחם על הבית שלהם - העובדות מדברות בעד עצמן, לא צריך יותר מדי. הסיפור נוכח. הווליום של הביקור כאן במרכז קטיף, מהרגע שהחלה המלחמה - הוא ברבדים קצת אחרים, הרבה יותר עמוקים, כואבים, מתסכלים, שבעצם מחברים את הסיפור של הגוש לכל מה שקורה היום ברצועת עזה".
על תחושת ה"צדק ההיסטורי" שאולי מתלווה לאירועים הנוכחיים, חדד מבהיר: "אנחנו לא מתעסקים בדבר הזה. אנחנו לא מתעסקים באירוע הזה של 'אמרנו לכם'. אנחנו מתעסקים בלספר את הסיפור שלנו, שכל אחד יבחר - אנשים שיצאו מכאן, שיצאו עם המחשבות שלהם, עם התחושות שלהם, עם הרלוונטיות של הסיפור שלנו של הגוש - למציאות שלנו היום".
באשר למצבם של העקורים כיום, מתאר חדד מציאות מורכבת. "אני פה בתפקידי עשרה חודשים, ואני רואה עד כמה הסיפור הזה שלנו של הגוש הוא פצע פתוח מדמם. לא רק לתושבי הגוש, אלא לחברה שלמה".
הוא מספר על התחושות הקשות שמלוות את הביקורים במקום: "מגיעים לכאן אנשים למרכז, נכנסים, מבקרים, עושים כאן את הסיור, והתחושות שאנשים יוצאים איתן הן תחושות קשות. הייתה איזו חברת כנסת שאמרה שתוך שבועיים אנשים ישכחו מהסיפור הזה. אז אני רוצה לומר שאחרי עשרים שנה, לא רק שאנשים לא שכחו, אלא זה הרבה יותר רלוונטי, הרבה יותר נוכח".
לדבריו, השיקום האישי והקהילתי אינו מוחק את הכאב: "יש כמובן את הסיפורים הפרטיים של האנשים, שעולמם חרב, צריך לומר את זה, עולמם חרב ביום שאחרי. יש כאן קהילות שהיה קשה להן להשתקם. מצד שני, יש הרבה קהילות ויישובים ומשפחות שבנו את עצמם, שיקמו את עצמם - הם מוסיפים אור וטוב בכל מיני מקומות אחרים".
עם זאת, חדד מסכם בכאב: "השיקום והצמיחה של הרבה מקומות ואנשים וקהילות - לא יעלים את ההרס והחורבן, של חלק מהמשפחות והכאב הגדול שכל אחד מאיתנו מסתובב איתו עד היום. כאב גדול שלא נרפא. הפצע עדיין פתוח ומדמם".
(אנחנו עושים מאמץ גדול לאתר את בעלי הזכויות בצילומים. השימוש ביצירות שבעל הזכויות בהן אינו ידוע או לא אותר נעשה לפי סעיף 27א ל'חוק זכויות יוצרים'. אם זיהיתם צילום ואתם בעלי הזכויות בו, יש לפנות ל-news@a7.org )