בשנתיים האחרונות שמעתי מלא מעט חברים, אנשי ימין-מרכז מתונים, את הטענה הלא לגמרי שגויה בבסיסה, ולפיה בזמן מלחמה אין מקום לקדם חקיקה בענייני רפורמה משפטית, בפרט כזו ששנויה במחלוקת ציבורית - גם אם מסיבות שגויות ובהשפעת קמפיינים זרים.
תשובתי הקבועה להם, כי אכן ברמת האידיאל הם אולי צודקים, ואם גם מערכת המשפט הייתה מכריזה על 'הפסקת אש' ונמנעת מקבלת החלטות בעייתיות בתקופה הזו, היה מקום לדרוש גם מהמערכת הפוליטית לעשות זאת.
אבל מצב אחד לא ייתכן בשום אופן: מצב בו מערכת המשפט ממשיכה לכרסם עוד ועוד במשילות, בסמכויותיהן של ממשלת ישראל ושל הכנסת הנבחרת, והאחרונים מנועים מלהגיב מטעמים של נראות והתחשבות בציבור. אי אפשר להתחשב רק בחצי מהציבור.
את כוונותיו הבהיר בית המשפט כבר בתחילת הדרך, באותה החלטה מפוקפקת על ביטול הביטול של עילת הסבירות, בפסיקה שפורסמה בתחילת 2024, חודשים אחדים אחרי אירועי השבעה באוקטובר, וסיפקה הצהרת כוונות של הנשיאה הפורשת חיות, ולפיה מבחינת בג"ץ המאבק בין הרשויות נמשך. מלחמה או שלום, מערכת המשפט תעשה את שלה כדי לצבור עוד ועוד כוח ולהחליש את כל השאר.
הסיבה שאני מטריד אתכם כעת ב'חדשות ישנות' היא משום שבשבוע האחרון חזר בג"ץ לכותרות (ואולי למעשה לא יצא מהן אף פעם), בשני הקשרים שונים לחלוטין, אבל לשניהם משמעות אחת - המשך הקו של החלשת הרשויות האחרות ומעורבות בתחומים לא לו.
הסיפור הראשון הוא פיטוריה של היועמ"שית, הסיפור השני הוא פסיקתו של השופט כבוב בעניין אופן קבלת ההחלטות בממשלה.
נפתח בעניינה של מיארה: הלוואי ואתבדה, אבל כמו שזה נראה, ממשלת ישראל לא באמת רצינית בכוונותיה להדיח את היועצת המשפטית לממשלה, עוה"ד (והפוליטיקאית) גלי בהרב מיארה. נראה כאילו נוח למישהו שהיא נמצאת שם כדי לשמש כשק החבטות בכל כישלון או בעיה, או לחילופין, מצביע על ייאוש שהשתרר בממשלה בנוגע להדחת מי שמנסה להפיל את הממשלה בכל דרך אפשרית.
צריך לומר ביושר: ממשלה שהייתה רוצה להיפטר מיועמ"שית לעומתית, הייתה נוקטת בשיטת 'השלך לסל וחסל', בלי ועדות מיוחדות, בלי שימועים חוזרים ונשנים, בלי דחיות אגב תשעה באב ובלי סיפורי סבתא מסובכים. דיון מהיר בממשלה, הודעת פיטורין, החלפת מנעולים ופינוי ציוד אישי. וכמובן, אפס שיתוף פעולה עתידי, זה עניין שאפילו אין צורך לעסוק בו אילולי הבחישה הבג"צית. ממתי עובד מפוטר ממשיך להיות מעורב בניהול העניינים?
אבל גם אם הממשלה גררה את רגליה יתר על המידה, היא הגיעה סוף סוף לכדי החלטה. וכאן מגיע בג"ץ בשורה של החלטות מפוקפקות של השופט ה"שמרן" סולברג שמתייצב להגנתה של מיארה. לא רק שהוא אוסר על הממשלה להדיח אותה או להתייחס אליה כמודחת, לא רק שהוא מרשה לעצמו לנזוף בפוליטיקאים על דבריהם, הגדיל סולברג לעשות וגם אסר על הממשלה לבחון לה מחליפים עד להכרעת דין בעניין. למי שבונה על הליך מהיר, נאמר זאת בעדינות, יש מספיק אירועי שירה בציבור שיאפשרו לשופטי בג"ץ - אם ירצו - למשוך את הכרעת הדין גם הרבה אל מעבר לתקופת סיום כהונתה הרשמית של מיארה... שלא לדבר על ההחלטה הצפויה.
האירוע של כבוב מורכב יותר: לא נלאה את הקוראים בהשתלשלות עתירות המשפחות, מחיקת העתירה הראשונה וסדרת ההחלטות שהתקבלה עד כה. נציין רק בתמצית שכבוד השופט כבוב דורש מהממשלה לספק לו מידע מסודר על אופן קבלת ההחלטות בשאלות שעוסקות בעסקת חטופים אפשרית. מיותר לציין שזה לא עניינו בשום צורה. ממשלת ישראל חתומה על ההחלטות הסופיות, בדיוק כפי שהתנהלה מאז ומעולם. כל עוד אין הוכחה של ממש או טענה של ממש להתנהלות אסורה מבחינה חוקית, מוטב לו לכבוד השופט שלא ידחוף את חוטמו לאירוע.
כבר זמן מה מפחידים אותנו מהרעיון של 'התנגשות רשויות', רחמנא ליצלן. אני פחות מתרגש מאירוע כזה, שעשוי ולפעמים גם רצוי שיתרחש במדינה דמוקרטית. הדמוקרטיה האמריקנית התמודדה בעבר עם כמה דוגמאות מובהקות שכאלה, ולא נראה שהיא הפכה לדיקטטורה חלילה (אגב, במקרים היותר מפורסמים, הרשות המבצעת יצאה וידה על העליונה).
אם יש הזדמנות פז צודקת להתנגשות כזו - שני המקרים האלו הם דוגמה מושלמת: על הממשלה להתעקש על פיטוריה באופן מעשי של מיארה, ועל הממשלה להודיע לכבוד השופט כבוב שיתעסק בבקשה בענייניו ולא יתיימר לנהל את המדינה.