משבר המים באיראן הגיע לרמה קריטית, במיוחד בערים הגדולות ובטהרן, והוא מאיים על חיי מיליוני אזרחים ועל יציבות המשטר.
השילוב בין בצורת ארוכה, שינויי אקלים וניהול ממשלתי כושל הביא לירידה דרמטית בזמינות המים ולפגיעה חמורה בתשתיות ובחיי היומיום.
בטהרן ירדו השנה כ-46% פחות גשמים מהממוצע, וזרימת המים לסכרים ברחבי המדינה ירדה ב-43% בהשוואה לשנה שעברה. נהרות מרכזיים, ובראשם הזיאנדה רוד באספהאן, מתייבשים.
מומחים מאשימים את הממשלה בבניית סכרים ללא תכנון, בהקצאת מים לגידולים עתירי השקיה במדבריות ובהזנחת תשתיות ישנות ודולפות, לצד העדפת השקעות בפרויקטים צבאיים וגרעיניים על פני פיתוח אזרחי.
חברות המים בבירה החלו ביישום קיצוצי מים של עד 12 שעות למשקי בית "צרכנים כבדים" לאחר שלוש אזהרות, אך בפרברים עניים יותר דווח על הפסקות של עד 48 שעות רצופות.
כדי לחסוך, הרשויות הורידו את לחץ המים בכ-50%, מה שפוגע באספקה לבניינים גבוהים. הנשיא מסעוד פזשכיאן הודה בפומבי כי "אין לנו מים - לא מתחת לרגלינו ולא מאחורי הסכרים", ופנה לציבור ולמומחים בבקשה דחופה להצעות לפתרון.
למרות הצהרות הרשויות שלא צפוי "יום אפס" - ניתוק מוחלט של אספקת המים - דיווחים מהימים האחרונים מצביעים על פריסת מיכליות מים בלב טהרן ובערים נוספות. צעד זה, שנועד לספק מים לאזורים שנפגעו מהקיצוצים, מעיד כי פתרונות חירום כבר הופעלו.
במקביל, שאיבת יתר של מי תהום הובילה לשקיעת קרקע בערים כמו טהרן ואספהאן, עם סדקים בבתים, פגיעה בכבישים ונזקים כבדים לתשתיות. מומחים מעריכים כי 85% ממשאבי המים המתחדשים של איראן כבר נוצלו במלואם.
המשבר מצית מחאות ברחבי המדינה. תושבי סבזבאר ובפרברי טהרן הפגינו מול מבנים ממשלתיים על רקע הפסקות מים וחשמל, והפנו את זעמם ישירות כלפי השלטון. לצד המצב הכלכלי הקשה, ההתקוממות סביב מחסור במים הופכת לאיום ממשי על היציבות הפוליטית של איראן.