ישנן דרכים רבות לספר את סיפורה של תנועת התשובה בישראל, אך אחת השפות העשירות והמורכבות ביותר שבהן הוא מסופר היא שפת האמנות.

במעמקי שכונה ירושלמית, בתוך חלל פיזי שהוא מקלט ציבורי, פועלת ונושמת כבר למעלה משני עשורים זירת יצירה תוססת וייחודית - גלריית "המקלט". זהו בית היוצר הראשון והמשמעותי ביותר לאמנים חוזרים בתשובה, מקום שמבקש כעת, יותר מתמיד, לצאת מאפלת האנדרגראונד אל האור הגדול של השיח הציבורי והאמנותי בישראל.

מקימת הגלריה היא ד"ר נועה לאה כהן, מומחית לאמנות יהודית, שסיפורה האישי שזור בסיפורה של תנועת התשובה כולה. היא לא תכננה מסלול כזה. בעולם שבו גדלה, אמנות לא הייתה אופציה ריאלית, בטח שלא לנשים בעולם הדתי.

"זה לא היה בונטון בתקופה שלי להיות אמן וגם לא היו כל כך מודלים, בטח לא נשיים, בעולם הדתי והאמוני כדי לשאת אליהם עיניים", היא מספרת באולפן ערוץ 7. "תכננתי בכלל מסלול אחר בהוראה ולימוד ארץ ישראל. הרגשתי שהקב"ה ממש שאב אותי לתחום".

את הדלת לעולם הזה פתח עבורה טוביה כץ ז"ל, בעצמו אמן חוזר בתשובה ומחלוצי התחום, והיא הבינה במהרה את ייעודה. "לאט לאט גיליתי את השליחות שלי בעניין הזה, חשבתי שאני אהיה אומנית אבל מהר מאוד הבנתי שצריך גם את אנשי התרבות, את סוכני התרבות... שאפשר יהיה לדברר בכלל את כל העולם הזה ולעזור לאומנים לצאת החוצה".

ההבנה העמוקה הזו הובילה אותה למסע אקדמי פורץ דרך - כתיבת דוקטורט על הגל הראשון של אמנים חוזרים בתשובה בישראל. מדובר היה בכניסה לטריטוריה לא ממופה, עולם שטרם תועד ונחקר. "זה לא היה פשוט. אלו אנשים שהתחילו את התשובה שלהם בשנות השישים כבר בארצות הברית. בעצם הכל היה חדש, לא היה בכלל נושא כזה של תנועה כזאת משמעותית בעם ישראל ולא ידעו איך להתמודד איתה".

"הרבה מהם היו אומנים מכל הסוגים, גם במוזיקה, גם באומנות הפלסטית, גם בריקוד, והם פשוט תבעו מאיתנו למצוא דרך להכניס את האומנות והתרבות אל תוך חיי החיים שלנו, אל תוך חיי היהדות", היא מוסיפה.

אלא שהממסד הדתי והחברה התורנית של אותם ימים לא תמיד ידעו כיצד להכיל את הנשמות היוצרות הללו. הדרישה הרווחת כלפי מי שביקש לשוב למקורות הייתה ברורה וחד משמעית: ניתוק מוחלט מהעבר. "הדרישה הייתה הטבעית היא 'אם אתה חזרת בתשובה, תעזוב את כל מה שעשית'", מסבירה ד"ר כהן. הדוגמאות הישראליות המובהקות לגל הזה, כמו אורי זוהר ופופיק ארנון, נדרשו לשנות את אורחות חייהם מן הקצה אל הקצה. "הם הבינו, הם היו באמת אומנים, הם אומנים בנשמה, אז אתה לא יכול לקחת את זה. ביקשו מהם להיות סופרי סת"ם, אז הם עשו את זה, אבל באיזשהו שלב הם כבר לא יכלו לעמוד בזה. הם רצו הרבה יותר מעוף ביצירתיות ולא ויתרו. הם שילמו מחיר בקריירה שלהם, לפעמים הם שילמו גם מחיר מבחינה פיננסית, אבל לא יכלו לוותר על הנשמה היוצרת שלהם".

המאבק העיקש והבלתי מתפשר הזה הוא שהניח את היסודות לדור הבא, דור שכבר אינו רואה סתירה בין עולם היצירה לעולם התורה, אלא מבקש לחבר ביניהם.

גלריית "המקלט" הוקמה לפני 22 שנה על ידי מוטי חיוטין ואיקה ישראלי, ובברכתו של הרב אורי זוהר זצ"ל, כדי לתת מענה ובמה לאותן נשמות. ד"ר כהן הצטרפה בשלב מאוחר יותר, כאשר דור המייסדים חש צורך לרענן את השורות. כעת, לדבריה, המשימה השתנתה.

השהות במקלט, שהייתה בעבר צורך קיומי והגנתי, הפכה לסמל של מצב שיש להתעלות מעליו. "אנחנו מבינים שהגיעה השעה לצאת מהאנדרגראונד, לצאת מהמקלט. אנחנו כבר לא בהישרדות. כבר יש לנו הרבה מה לתת לעולם האמנות הישראלי והיהודי האוניברסלי, שהיום משתוקק לתשובות בעניין הזה".

אחד הביטויים המפתיעים והמרתקים ביותר לצמא הזה הוא פרויקט "גרפידוס" - הגרפיטי החרדי הראשון. הרעיון נולד באופן אורגני, עם הגעתם לגלריה של אמנים חוזרים בתשובה, רבים מהם מארצות הברית ומצרפת, שם תרבות הגרפיטי מפותחת. "לאט לאט מגיע עוד אומן שעושה ציור קיר ועוד אומן שיודע לעשות גרפיטי. אמרנו 'יאללה, הגיע הזמן לעשות פעם ראשונה בירושלים את גרפידוס, הגרפיטי החרדי הראשון'". אחת העבודות הבולטות נוצרה בתקופת הקורונה, כמחווה לגופים אורתודוקסיים שפעלו למען הכלל.

מעבר לערך האמנותי, ד"ר כהן רואה בעשייה זו כלי רב עוצמה לחיבור ואיחוי קרעים בחברה הישראלית. הגלריה אינה מגבילה עצמה לאמנים דתיים או חרדים בלבד. "מגיעים מכל קצוות הקשת, ויש חיבורים ביחד, והשפה האמנותית מאפשרת לעשות שיח. שיח מעבר לכל מה שאנחנו רגילים כאן בדיבייטים הישראלים, ואנחנו זקוקים לזה. אנחנו זקוקים למשהו שנותן לנו לקפוץ מעבר לזה, ולחבר את הלבבות בנקודה הזאת שהיא מאפשרת. וזה מאוד מרגש לראות את זה".