את ימיי ובעיקר את לילותיי הטרופים ללא שינה, הקדשתי להשבת החטופים כשילדיי לחמו מאות ימים כדי להשיב אותם. לחמו, איבדו חברים, אחד מהם גם נפצע וחזר להילחם כדי להשיב עוד ועוד מהם.
לא מצאתי את מקומי בכיכר שקולות של פילוג, שנאה והדרת חלק ממשפחות החטופים והעם יצאו ממנה.
גם לא מצאתי את מקומי שם כ"ימין מחמד" או "דתי-לאומי" שבא לכיכר להתפלל עם המשפחות לשובם של החטופים, הגם שאני מאמין שהיו אלה רגעים מזוקקים וכנים למען השבתם.
את התפילות להשבתם עשיתי שלוש פעמים ביום, בבית הכנסת עם עוד רבים אחרים, בכותל, במערת המכפלה, בארועי תפילה המוניים לא בכיכר החטופים, תוך אמירת פרקי תהילים והזכרת שמות כולם ותפילה לשובם.
אמש, בעת נאומו של ויטקוף, והבוז שנשמע מ"צובאי הכיכר" בעת הזכרת שמו של ראש הממשלה מחד, ומחיאות הכפיים בעת הזכרת שמו של ארדואן שליט טורקיה הדיקטטורית שונא ישראל ויהודים מאידך, ברור היה לי שטוב עשיתי שליבי לא נשא את רגליי לכיכר החטופים מלאת השנאה, הפילוג ואובדן הדרך.
כיכר שממנה יצא אתמול לעולם כולו פגיעה בכבוד האומה שאינה יודעת להכיר טוב לאוהביה אלא ההפך מוקירה את שונאיה ומבקשי רעתה.
עוד ברור לי למרבה הצער, שעם השבת החטופים בע"ה בקרוב ממש, לא יסתיימו הפגנות השנאה והמחאות והפעם, כפי שאמר קהלת אותו קראנו בשבת חוה"מ סוכות: "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש".
לצערי, שוב נחזה בשנאתם של אותם "צובאי הכיכר" כנגד הממשלה וכמובן כנגד העומד בראשה.
נשמע את אמירות השטנה כלפי הציבור הדתי לאומי, שמבחינת "צובאי הכיכר", ראוי לו רק להילחם ולמות למען שחרור החטופים, אבל כשהוא נשאר בחיים הוא משיחי ואוכל מוות. אז לא עוד!
לא נחזור לימים שאחר רצח רבין, שבהם היו מתוך הימין ומתוך הציבור הדתי לאומי שחשו רגשי אשמה והתנצלו על לא עוול בכפם. לא עוד!
בראש מורם, באמונה בדרך ובבורא עולם נמשיך להנהיג ולהוביל את מדינת ישראל בדרכה למדינה אמונית, ערכית ומוסרית שנשענת על דרכה של תורת ישראל, על אהבת הארץ ונכונות להקריב את חיינו למענה ולמען עם ישראל כולו. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
הכותב הוא יו"ר קרן קהילות