השניות שבין חיים למוות נצרבו בזיכרונו של אביתר בשארי, לוחם גבעתי, כרגעים איטיים ובלתי נשלטים. כשנה וחצי חלפו מאז אותו בוקר, ה-20 בפברואר 2024, בשכונת זיתון בעזה, אך הסיפור עדיין חי בו.
באולן ערוץ 7 הוא מספר על הרגעים בהם נפצע באורח קשה. "פעלנו לטהר מבנים במהלך חשד שאמור לצאת מתוכו פיר. המפקד שלי ביקש שאחפה לכיוון מסוים. עמדתי ליד חלון גדול והרגשתי לא בטוח. שלוש פעמים זזתי בגלל הסיבה הזו...דקות אחר כך פיצוץ אדיר החריד את המבנה ועפתי אחורה מההדף".
הממם שלי גם אף אחורה". הפיצוץ העז היה רק ההתחלה. בשארי מתאר חוויה חוץ-גופית כמעט, של אובדן שליטה מוחלט. "אני מרגיש שיש מאחורי חור שחור, שממש בולע אותי לתוכו, ואני נזרק אחורה, זה נצרב לי בזיכרון. אני מרגיש נעלם. אתה לא מסוגל לחשוב על כלום".
כעבור זמן לא ידוע הוא התעורר לתוך סצנה סוריאליסטית. "היה מן שקט לכמה שניות ואז פתאום טינטון חזק באוזניים, ריח של שריפה, הכל מעורפל. אני צועק למ"מ שלי 'תורג'מן נפצעתי' והוא לא עונה. אני מסובב את ראשו ורואה אותו שרוע על הקרקע ללא תגובה. ואז הוא מתוערר מסתכל עלי ואומר: 'בשארי נפצעת'".
ברגע הזה האינסטינקט של הלוחם השתלט עליו. הוא רואה את ידו שותתת דם ומעדיף לא להסתכל על שאר הגוף. במקביל הוא נוכח שרק עין אחת שלו מתפקדת. המ"מ, שהיה פצוע בעצמו, מסייע לו לקום אבל בהמשך קורס בעצמו.
החובש מתחיל לטפל לו וקורע את חולצה מגופה. את שרידיה הוא מציג בראיון. "נשארה לי מזכרת כדי לעשות פרסום על הנס. זה כדי להודות לקדוש ברוך הוא על הנס הפרטי שלי".
רק בתחקיר האירוע התברר גודל הנס - הפיצוץ לא היה ממטען בודד. "היו שני מטענים. המחשבה הזו של לשפר את המיקום היא זו שהצילה אותי. ריבונו של עולם שתל בי את המחשבה".
ההגעה לבית החולים שיבא הייתה תחילתו של מסע אחר, קשה לא פחות. "אחרי הפציעה בעצם הייתי יומיים מורדם ומונשם. כשהתעוררתי הייתי הייתי מחוסה כולי בתחבושות, ללא יכולת לזוז או לאכול ולשתות בכוחות עצמי. זה היה רגע של שבר. אמא, שהיא גיבורה אמיתית, היתה יושבת לידי ומסייעת לי".
בתוך השבר הגדול הוא נאחז בדבר אחד. "היתה לי אמונה. היו רגעים שכעסתי על הקב"ה ושאלתי אותו שאלות קשות. יש לי עדיין שאלות אבל עצם האמונה היא לא לפחד לשאול ולדעת גם שלא לכל שאלה יש תשובה".