הדר מילר מארחת באולפן הפודקאסטים של ערוץ 7 את העיתונאית והמגישה דנה ורון לשיחה אינטימית שבה נחשפת הדמות שמאחורי האישיות הטלוויזיונית. לאורך הריאיון מספרת ורון על מסע חיים רצוף מהמורות, שבמרכזו חיפוש זהות אישי ורוחני עמוק.
ורון לא הגיעה לתקשורת כדי להתפרסם, אלא מתוך תחושת דחיפות פנימית. "אני בכלל נכנסתי לתקשורת ממקום של שליחות", היא מצהירה כבר בתחילת השיחה, ומבהירה שזה לא היה מהלך מתוכנן של יחסי ציבור, אלא תוצאה של מסע חיים פתלתל.
היא מתארת תהליך הבשלה איטי וכואב, שבו הזהות המקצועית שלה נותרה מעורפלת עד לעשור החמישי לחייה. "לקח לי להיסגר על המקצוע שלי הרבה זמן", היא משתפת בכנות, ונזכרת בחשבוניות שהנפיקה בעבר תחת הטייטל "דנה ורון, ציורי קיר".
היא הייתה גרפיקאית, שחקנית בתיאטרון פלייבק, זמרת, ואפילו מזכירה רפואית, מחפשת את דרכה בין עבודות כשהיא יודעת שהייעוד האמיתי שלה קשור לפה הגדול שלה, כהגדרתה. למרות שכבר בתיכון למדה במגמת תקשורת ואף הייתה מיועדת לשירות בגלי צה"ל, היא בחרה ברגע האחרון לעשות "פרסה" ולפנות לשירות לאומי עם ילדים חרשים - בחירה שהיא רואה היום כחלק מהכנה רוחנית לתפקידה הנוכחי.
שורשי הקונפליקט הפנימי והצורך הבלתי פוסק בבירור האמת נטועים עמוק בילדותה. ורון גדלה בתוך מציאות מפוצלת, בת להורים שחזרו בתשובה והתגרשו, מותירים אותה נעה כמטוטלת בין עולמות מנוגדים. "מצאתי את עצמי כאילו מזגזגת בין העולמות", היא משחזרת את חוויותיה כילדה בכיתה ד', הנקרעת בין אבא חילוני בתל אביב לאמא דתייה בבני ברק.
היא מתארת תמונת ילדות סוריאליסטית של ילדה הלומדת בבית ספר דתי-לאומי, אך מתכופפת במושב הרכב של אביה כדי שחבריה לתנועת בני עקיבא לא יראו שהיא מחללת שבת בנסיעה. הפיצול הזה, תחושת הזרות המתמדת והעדר השייכות המוחלטת, הולידו בה את הגן המרדני. את הידע היהודי שלה היא שאבה לא מבית הספר, אלא מקלטות של ארגון "ערכים" שהיו פזורות בבית, מלמדת את עצמה לוגיקה יהודית ופילוסופיה בגיל שבו אחרים שיחקו בחצר.
החיפוש אחר בית רוחני הוביל אותה דרך תחנות שונות - מהציונות הדתית, דרך העולם הליטאי בבני ברק ועד לחסידות ברסלב. אולם את המנוחה לנפשה הסוערת מצאה דווקא בחב"ד. המפגש עם הרב יוסף גינזבורג היה עבורה חוויה מתקנת. "הוא היה מסתכל עליי בעיניים של 'את הדבר הכי חשוב בעולם'", היא מספרת בהתרגשות. הגישה החב"דית, שמקבלת כל יהודי באשר הוא ומבטלת את המחיצות המגזריות, קסמה לה.
היא התחברה לעובדה שחב"ד נמצאת "ליד הקוקה קולה, וליד הפסטיבלים, וליד הבלאגן", כפי שהיא מתארת, ואף מצטטת בהומור: "בכל מקום שיש קוקה קולה יש חב"ד, חוץ מבאנטרקטיקה ששם יש חב"ד - אבל הקוקה קולה עוד לא הגיעה". בחב"ד היא מצאה מקום שאינו דורש ממנה להצטמצם או להסתגר, בניגוד לתחושה שחוותה במקומות אחרים שבהם הרגישה שהיא נדרשת ל"שמירת עיניים" והתנתקות מהעולם.
אך את השינוי הדרמטי ביותר בחייה, זה שהפך אותה מדנה המחפשת לדנה המשפיעה, היא זוקפת לזכותו של ספר התניא, שאליו הגיעה מתוך תהומות של כאב. ורון חושפת בראיון את התקופה הקשה בחייה, בה חוותה שלוש לידות שקטות ודיכאון עמוק. "הייתי בקבוצות תמיכה, דיכאון אחרי לידה, והייתי חייבת לעזור לעצמי", היא מספרת בגילוי לב.
היא מתארת סיטואציות קורעות לב של חזרה מבית החולים בידיים ריקות לאחר הריונות מתקדמים, כאשר הסביבה שואלת "מה נולד?" והיא נותרת ללא מילים. במקום לפנות לטיפול תרופתי קונבנציונלי, היא מצאה מזור בלימוד ספר התניא דרך היוטיוב. "זה היה או לקחת ציפרלקס או ללמוד תניא". הספר העניק לה "משקפיים חדשות על החיים", פילטר רוחני שאפשר לה לראות את המציאות בצורה אחרת, לקחת אחריות על חייה ולהבין שהיא "האויב הכי גדול של עצמה".
התובנות הללו היו הדלק שהניע אותה לפרוץ לתקשורת, לא ממקום של אגו, אלא מתוך תחושה שיש לה מה להגיד ושאי אפשר לשתוק יותר. הטריגר היה צפייה בראיון טלוויזיוני של חרדית אצל אמנון לוי, ראיון שגרם לה לבכות מתסכול על האופן שבו המגזר מיוצג.
"זה לא פייר", היא אמרה לעצמה, והחליטה שהיא לא מחכה יותר לאישור מאף אחד. היא מתארת את הקושי לחדור למעגלי התקשורת הסגורים, את הסירוב להיות "חרדית מחמד" בפאנלים, ואת ההבנה שהכוח נמצא בידיים שלה.
כאן נחשף אחד הסודות המשעשעים והמפתיעים של ורון: המונולוגים הוויראליים שלה מהרכב, שנראים כה ספונטניים וזועמים, הם למעשה טקסטים כתובים ומוקפדים הנקראים מתוך אפליקציית טלפרומפטר בטלפון הנייד. "גיליתי שיש אפליקציה שעושה לי פרומטר בתוך המצלמה הפרטית שלי", היא מודה בחיוך. באותו שבוע שבו העלתה את המונולוג הראשון בעזרת האפליקציה, מספר העוקבים שלה זינק באלפים. היא הבינה שהיא יכולה להיות ערוץ שידור של איש אחד.
ורון מתארת את העבודה בטלוויזיה ככזו המלווה בטלטלות רגשיות ומקצועיות. היא חושפת כי מאז שהחלה לעבוד בערוץ, התפרצה אצלה מחלת עיניים בשם "אובייטיס", אותה היא מפרשת כסימן רוחני לכך שנחשפה ל"אור גדול" בלי שהיה לה את ה"כלי" המתאים להכיל אותו.
הגישה הזו, של ביטול העצמי מול השליחות, עוזרת לה להתמודד גם עם האכזבות המקצועיות, כמו הורדתה מהגשת המהדורה המוקדמת או הזזתה הצידה לטובת מגישים גברים בתחילת המלחמה. "הכנסתי את הקדוש ברוך הוא לאירוע, ואמרתי זה בכלל אף אחד, זה השם", היא מסבירה את מנגנון ההתמודדות שלה. במקום להישבר או להיעלב, היא בוחרת לראות בכל עיכוב הכוונה מלמעלה, אמונה שמוכיחה את עצמה כשהזדמנויות חדשות נפתחות בפניה בדיוק כשנדמה שהדלת נסגרת.
בסופו של יום, מעבר למצלמות, לאיפור ולסערות ברשת, ורון מוצאת נחמה ושמחה פשוטה בתפקידה החדש כסבתא לנכדתה נוגה. "זו התמכרות חדשה", היא מתמוגגת, ומספרת על האהבה העצומה והמכילה שהיא חשה.