ד"ר צביקה מור, שהפך לסמל בעקבות מאבקו להשבת בנו איתן משבי חמאס, מתארח בוועידת "הפרעה טובה" של ישיבת חיצים וערוץ 7, וסיפר כדוקטור לפסיכולוגיה ומאמן אישי בכיר, על ההתמודדות עם מה שהוא מגדיר "אינפלציית הפרעות הקשב" ומשבר הסמכות ההורית.
את השיחה פתח מור בהתייחסות נדירה לחיים שאחרי הסערה, כשהוא מתאר את התקופה המטלטלת שעברה על משפחתו במונחים הלקוחים מעולמו המקצועי, אך טעונים במשמעות מצמררת. "אפשר להגיד שהיינו משפחה בהפרעה במשך שנתיים, הפרעה שאני לא מאחל לאף אחד", הוא משתף בכנות.
המעבר מהמתח הבלתי נסבל של השבי אל השגרה המבורכת אינו מתרחש ביום אחד. מור מתאר מציאות של שיקום, פיזי ונפשי, שבה המשפחה כולה מתגייסת סביב חזרתו של איתן לחיים. השינוי שעבר עליו אישית הוא דרמטי; מי שהגדיר את עצמו כ"בית להפרעת קשב" ועסק בטיפול פרטני אינטנסיבי במשך עשור, מצא את עצמו משנה כיוון.
לפרטים על ההתמודדות עם הפרעות קשב בישיבת חיצים - לחצו כאן
אבל כשהוא ממשיך לזירה המקצועית מציף מור את התמונה הקשה של ריבוי אבחונים של קשב וריכוז - שלדידו אין לה אח ורע בעולם. לדבריו, בעוד שהסטטיסטיקה העולמית המקובלת מדברת על שיעור של כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה הסובלים מהפרעת קשב וריכוז אמיתית, בישראל המספרים מרקיעי שחקים ומגיעים לכמעט עשרים אחוזים. "בישראל אם אין לך הפרעת קשב אתה לא נורמלי", הוא קובע ומסביר כי מצב שבו חמישית מכל כיתה מאובחנת ונוטלת תרופות אינו הגיוני.
את הסיבות לזינוק הדרמטי הזה תולה מור בשני גורמים מרכזיים, המציבים מראה לא מחמיאה לחברה הישראלית. הראשון הוא כלכלי-מערכתי: הפרצה בתחום האבחון הפרטי. למכונים הפרטיים, הוא מסביר, יש אינטרס כלכלי מובהק לאבחן בחיוב, שכן אבחון כזה פותח פתח למכירת "מעטפת שלמה של מטפלים וכל מיני סוגים כאלה של סיוע למשפחה". הוא מצביע על כך שהזינוק באבחונים מתרחש דווקא בגילאי חטיבת הביניים והתיכון, סביב כיתות ז' עד י', בדיוק כשדרישות הלימודים עולות. לו הנושא היה מפוקח תחת תו תקן מחמיר של הרפואה הציבורית, הוא טוען, התמונה הייתה נראית אחרת לגמרי.
הסיבה השנייה, והעמוקה יותר, נוגעת לתרבות הישראלית עצמה. מור מכנה זאת "תרבות של שכונה". הוויה שבה הגבולות מטושטשים, המשמעת רופפת, והדיסטנס בין מבוגרים לצעירים נמחק כמעט לחלוטין. "חוסר היראה כלפי מבוגרים שקיים אצלנו, שהכל כזה סחבקי פוגע ביכולת של התלמיד לפתח משמעת עצמית וללמוד".
מור גם מספק מספק הסבר נוירולוגי מרתק להשפעת הסמארטפונים. "כל פעולה שאנו עושים יוצרת מעגלים חשמליים במוח. השימוש האינטנסיבי בסמארטפונים בונה 'מעגלים קצרים, וכאשר המוח נדרש פתאום למאמץ מנטלי ארוך ומעמיק, כמו למידה בכיתה או קריאת טקסט מורכב, הוא פשוט אינו בנוי לכך פיזית". בניגוד לכך, הוא מביא כדוגמה את לימוד הגמרא המסורתי, "המאמן את המוח לעבודה מנטלית ארוכה ומאומצת ובכך בונה תשתית קוגניטיבית המאפשרת העמקה בכל תחומי החיים".
לפרטים על ההתמודדות עם הפרעות קשב בישיבת חיצים - לחצו כאן
בנקודה זו פונה מור אל ההורים, שמוצאים את עצמם מתוסכלים מול ילד שמתקשה להשתלב במסגרות או לעמוד במטלות הבית, ומציע פרספקטיבה אמונית ומעצימה. במקום לראות בילד עם הפרעת הקשב עול או תקלה, הוא מציע לראות בו שליחות מדוייקת בהשגחה פרטית. "הקדוש ברוך הוא שם אצלכם את הילדים האלה כי רק אתם מסוגלים לגדל אותם", הוא אומר ומדגיש כי האתגר הזה נועד להצמיח את ההורים ולגלות בהם כוחות חדשים של סבלנות ו"אהבה שאינה תלויה בדבר". בעיניו, הילד המאתגר הוא הזדמנות לשכלול ההורות, ולא רק פרויקט שיקום.
אך האהבה וההכלה, מדגיש מור, אינן מחליפות את הצורך הקריטי במשמעת. להפך. בניגוד לאינסטינקט של הורים רבים לוותר לילד המתקשה, מור טוען כי המשמעת היא המתנה הגדולה ביותר שהורה יכול להעניק לילדו בעל הפרעת הקשב. "המשמעת זה לא צ'ופר שאנחנו נותנים לילד, זה דבר שאנחנו חייבים להעניק לילד".
הוא יורד לרזולוציות הפרקטיות ביותר של חיי היומיום: פינוי הצלחת לאחר האוכל, סידור החדר, השארת מקלחת נקייה ויבשה. הפעולות הטריוויאליות הללו, הוא מסביר, הן אלו שבונות את ה"סנטר" הפנימי של הילד. הגישה שלו היא בלתי מתפשרת: אין פרסים על חובות בסיסיות. הילד צריך להבין שהוא חלק מבית, חלק ממערכת, ועליו לתרום את חלקו לא מתוך רצון לקבל תמורה, אלא מתוך הבנת החובה. "אם אתה לא בונה את הקומה הראשונה, והוא לא רגיל לפנות צלחת, איך אתה רוצה שהוא ישטוף לך כיור?", הוא תוהה.
לנערים ולנערות המסר של מור הוא חד משמעי ואופטימי. "אין דבר שאינכם יכולים לעשות. הכל עניין של אימון, תרגול ועקביות". הוא משתמש במטאפורה פשוטה אך מוחצת - קשירת שרוכים. פעולה מוטורית מורכבת שכל נער לומד לבצע באופן אוטומטי, עד כדי כך שהוא יכול לעשות זאת בחושך מוחלט. אם המוח שלכם למד לקשור שרוכים, הוא טוען, הוא יכול ללמוד כל דבר אחר. הסוד טמון במעבר מגישה פסיבית לגישה אקטיבית. בשיעור, למשל, הוא ממליץ לתלמידים לא לחכות שהמורה "ילמד אותם", אלא לקחת אחריות: להיכנס לשיעור עם מטרה לצאת עם ידע, לכתוב ולסכם כל הזמן. הכתיבה יוצרת תנועה, התנועה יוצרת עוררות, והעוררות מאפשרת למוח להתגבר על הפרעת הקשב וללמוד.
את חשיבות המסגרות הייעודיות, כמו ישיבת חיצים המארחת את הוועידה, הוא מגדיר כקריטית. הוא רואה במוסדות אלו לא "תיוג" שלילי, אלא "חדר כושר מנטלי" וגן עדן של ממש עבור נערים הזקוקים לפיתוח התפקודים הניהוליים שלהם - אותם מנגנונים מוחיים של תכנון, בקרה וביצוע שנפגעים בהפרעת הקשב. "תלמיד שמקבל את הכלים הללו בגיל התיכון", הוא מבטיח, "יצא לחיים כשהוא מוכן ומחושל, לעיתים אף יותר מ'חבריו הרגילים', בזכות המודעות העצמית הגבוהה שפיתח".
בסיום הראיון, מציג מור את מודל האימון הייחודי שפיתח, המותאם ספציפית לנערים מהציבור הדתי-לאומי. המודל מתמקד בחיזוק התפקודים הניהוליים בתוך ההקשר התרבותי והדתי של הישיבה התיכונית. התוצאה, לדבריו, היא בני נוער בני 16 שמפגינים יכולות מנטליות וכלים להתפתחות אישית שרוב המבוגרים יכולים רק לחלום עליהם. מה שנראה בתחילה כהפרעה ומגבלה, הופך בעבודה נכונה לדידו ליתרון ולמנוע צמיחה אדיר.
לפרטים על ההתמודדות עם הפרעות קשב בישיבת חיצים - לחצו כאן