ההתעצמות בדיונים הציבוריים בשבוע האחרון סביב האלימות בחברה הערבית מביאה, לדברי ד"ר אריה בכרך, לערבוב מושגים מתמשך. על פניו, מדובר בתופעה פנים-מגזרית, אך האופן שבו מוצגת הסוגיה בשיח הציבורי מוביל למסקנה שונה לחלוטין.
לטענתו, הקשבה לדבריהם של ראשי המגזר הערבי ולשיח התקשורתי מגלה נרטיב ברור: האלימות והרציחות אינן בעיה פנימית, אלא תוצאה של גורם חיצוני אחד. לפי תפיסה זו, השר לביטחון לאומי הוא האחראי הישיר למצב, כמי שתומך, מעודד ואף חפץ, לכאורה, בהמשך מעשי האלימות.
בכרך מציין כי האשמה אינה נעצרת שם. גם ראש הממשלה, הממשלה כולה והמשטרה נכללים ברשימת האחראים. מנגד, קבוצה אחת נותרת מחוץ למעגל הביקורת - החברה הערבית עצמה, אשר מוצגת כנקייה מכל אשמה.
לדבריו, הסתירה הבולטת בשיח באה לידי ביטוי בידיעה שפורסמה בתחילת השבוע, ולפיה ראשי המגזר הערבי עתרו לבג"ץ נגד פעילות המשטרה בכפרים ערביים המוגדרים כמועדים. בכרך תוהה כיצד ניתן לטעון בו־זמנית שהמשטרה אינה עושה דבר, ובמקביל לפעול משפטית נגד פעילותה.
לטענתו, כאשר האשם מוגדר מראש, אין מקום לבחינה של המציאות בשטח. מכאן גם נובעת ההתנגדות לפעולה תקיפה כלפי תושבי הכפרים, הנתפסים כצד חף מפשע במסגרת אותו נרטיב.
בכרך קובע כי כל הפתרונות שהוצעו עד כה - השקעות כספיות, תכניות חינוך, פיתוח תשתיות או החלפת גורמים פוליטיים - אינם מסוגלים להביא לשינוי. לדבריו, פתרון אמיתי ייתכן רק כאשר הנהגת המגזר תיקח אחריות על עצמה ועל מערכת החינוך שלה.
עוד הוא טוען כי כל עוד מתקיים שיח שבו רצח מוצדק בשם "כבוד", וכל עוד כל צעיר רשאי להגדיר לעצמו מהו כבוד המשפחה ומהי עילה לאלימות, לא יועיל כל פתרון חיצוני, מדינתי או בינלאומי.
בהקשר זה מתייחס בכרך גם להתבטאויות חריפות נגד המשטרה מצד נבחרי ציבור מהמגזר הערבי. לדבריו, כאשר נבחר ציבור משתלח בגורמי האכיפה, בעוד שלדוברי המשטרה אין אפשרות להשיב, הדבר משקף בעיה עמוקה ביחס למוסדות המדינה.
לדבריו, שינוי אמיתי במציאות ייתכן רק אם יתחולל שינוי בגישה - מעבר מהטלת אשמה חיצונית מתמדת ללקיחת אחריות פנימית, כבסיס להתמודדות עם תופעת האלימות.