ד"ר אריה בכרך מתייחס בטורו לאירוע שבו נחסמה דרכו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, בעת שיצא מכינוס של התנועה לאיכות השלטון.
לדבריו, יש לבחון את האירוע בכמה היבטים. בכרך טוען כי התנועה מזוהה עם השמאל הקיצוני, וכי עצם השתתפותו של ברק בכינוס מחזקת, לשיטתו, את הטענה בדבר זיקה אידיאולוגית בין בכירים במערכת המשפט לבין מחנה פוליטי מסוים.
מכאן, כך לדבריו, מתעוררת שאלה עקרונית: כיצד ניתן לצפות לאובייקטיביות מלאה בעתירות בעלות אופי פוליטי, אם מתקיימת זיקה אידיאולוגית מובהקת.
בהמשך מתייחס בכרך לאופן הסיקור התקשורתי של האירוע. לדבריו, בכלי תקשורת שונים הודגש כי מי שחסם את רכבו של ברק הוא "עבריין מורשע". באותו יום, מציין בכרך, הובאו גם דבריו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, מבלי שיוצמד לו כל תיאור נוסף מעבר לתפקידו לשעבר.
בכרך טוען כי מדובר בדוגמה ליחס שונה כלפי דמויות שונות בזירה הציבורית. עוד הוא מציין כי בתקשורת הודגש גילו של אהרן ברק והיותו ניצול שואה, דבר שהעצים את הזעזוע מהאירוע. לדבריו, זכויות אישיות והיסטוריות אינן מקנות חסינות מביקורת ציבורית או מהבעת עמדה פוליטית.
בכרך מוסיף כי אין להצדיק כל ביטוי של אלימות או הסתה, אך לשיטתו יש לבחון את מכלול ההקשר הציבורי והפוליטי שבו מתרחשים אירועים מסוג זה. הוא משווה את ההתייחסות לאירוע הנוכחי להתייחסות לאירועים אחרים בזירה הציבורית, שלדבריו לא זכו לאותה רמת גינוי.
לבסוף מותח בכרך ביקורת על התנהלות ערוצי התקשורת הציבוריים ועל אחריות הדרג הממונה עליהם. לדבריו, כאשר מדובר במשאב ציבורי, חלה חובה להבטיח סיקור מאוזן שאינו משרת קבוצה פוליטית אחת בלבד.
בכרך מסכם כי בעיניו, האירוע סביב חסימת ברק אינו רק תקרית נקודתית, אלא חלק מדיון רחב יותר על גבולות המחאה, אחריות תקשורתית וניטרליות מערכת המשפט במדינה דמוקרטית.