
הפסיכולוגית הקלינית ד"ר ליאורה בר טור, חברת הנהלת האגודה הישראלית לגרונטולוגיה, משוחחת עם ערוץ 7 על התמודדות האוכלוסיה המבוגרת עם אתגרי העורף האזרחי במלחמה.
"האתגרים משותפים לכולם, מבוגרים וצעירים, כולם בשחיקה ובמתח מצטבר, אבל לאוכלוסיה הזקנה יש אתגרים נוספים. הבריאות של חלק מהם פחות טובה. עם מוגבלות פיזית וירידה באנרגיה קשה להגיב מיידית להתראות ולעבור למרחב המוגן. יש זקנים שזה עבורם בלתי אפשרי", אומרת ד"ר בר טור ומזכירה כי לא לכל אדם מבוגר יש מרחב מוגן בביתו, אולם כאשר המשמעות היא לצאת מהבית ולרדת במדרגות, גם קומה אחת, מדובר במאמץ גדול מאוד שגורר אחריו שחיקה נפשית שמתווספת לשחיקה הפיזית.
במציאות שכזו רבים פשוט בוחרים שלא לרדת למקלט פעם אחר פעם. ישנם לא מעט מקרים בהם מטפל סיעודי מגיע להסכם עם משפחת הקשיש, ובהתאם הקשיש נותר בחדרו והמטפל יוצא לבד למרחב המוגן, בין אם מדובר במרחב שנמצא מחוץ לדירה ובין אם במסדרון שאליו המטפל יוצר כדי לקבל הגנה חלקית ולשמור על קשר מסוים עם הקשיש שנותר בחדרו. במקרים רבים המטפל בוחר שלא להעיר את הקשיש המטופל מאחר וממילא לא יוכל להגיע למרחב מוגן.
עוד מציינת ד"ר בר טור בהקשר זה גם את התמודדותם של המטפלים עצמם שהגיעו לישראל, מוצאים את עצמם בעיצומה של מלחמה ושואלים את עצמם מה הם עושים כאן. גם הם זקוקים לליווי ויחס.
אתגר נוסף עמו מתמודדת האוכלוסיה המבוגרת בעת מלחמה היא סוגיית עיבוד הקושי והיציאה חזרה אל השגרה. בר טור מסבירה כי בעוד הצעירים יותר מתעודדים מכך שבקרוב יהיה טוב יותר, "לזקנים לא תמיד יש את הזמן לעיבוד הטראומה ולחזרה לשגרה ושיקום, וכך הם מסיימים את חייהם בתקופה מתוחה ולא ברוגע שמגיע להם. כדי שכל החברה הישראלית תתאושש ממה שעובר עלינו מאז השבעה באוקטובר דרוש לנו זמן ולחלק מהזקנים אין את הזמן הזה. הם יסיימו את חייהם בבדידות ובמתח".
בר טור מספרת על קשישים שאיבדו בשל כך את המוטיבציה להמשיך ולהיאבק על החיים, מעדיפים להישאר בבתיהם ואומרים ש'מקסימום ייפול עליי טיל...'.
עם זאת, לשאלתנו אודות קשישים שמתבוננים במציאות העכשווית מתוך פרספקטיבה של מי שעברו מלחמות והתמודדויות ובטוחים שהכול יעבור ויהיה טוב, אומרת ד"ר בר טור כי אכן ישנם גם כאלה כפי שמתברר בבדיקות המגלות שרמת החוסן אצל האוכלוסיה המזדקנת היא גבוהה, אך לצידם של אותם שכבר לא מתרגשים מאירועי מלחמה "יש כאן אחוז לא מבוטל של אנשים שזקוקים להרבה תמיכה, שהנכדים והילדים יתקשרו, שהשכן יתעניין וישאל מה שלומם. את האנשים הללו הייתי מנסה לחזק וללוות בתקופת החיים הזו".
לדבריה אמנם ברשויות המקומיות ישנן מסגרות התנדבותיות לא מעטות שנועדו להגיע לאוכלוסיה המבוגרת ולסייע לה, אך ישנם גם קשישים שמסרבים לסיוע מגופים רשמיים על מנת שלא יתוייגו כמי שזקוק לעזרה או כבעל מגבלה. רבים שכאלה, או כאלה שמשפחתם התפזרה ואינה יוצרת קשר בשל אינספור עיסוקים, זקוקים לתשומת הלב של הסביבה הקרובה גיאוגרפית, השכנים.
"אל תשכחו את הזקנים שחיים לבד", אומרת בר טור ומדגישה כי לא רק שאין לסמוך על המטפלים בלבד, אלא שגם המטפלים עצמם זקוקים להתעניינות, לליווי ולתמיכה.

