הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת "אורות שאול" בתל אביב, הפך בעל כורחו לאחד הקולות הבולטים בחברה הישראלית מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל".
נפילתו של בנו, סרן אמיתי צבי גרנות הי"ד, לא גררה אותו אל מחוזות ההאשמה והניכור, אלא דווקא אל מסע של חיבור ואיחוי קרעים.
בשיחה פתוחה בפודקאסט 'חוקה רזה' של ערוץ 7 והמכון למדיניות העם היהודי, הוא חוזר לימים הסוערים שקדמו לאסון, ומסביר מדוע בחר שהלקח יהיה ניסיון אחדות.
"אדם עובר אסון נורא, הדבר הכי נורא שאדם יכול לחשוב עליו", פותח הרב גרנות בתיאור ההתמודדות האישית. "אחרי שאתה מעכל ומתאבל, אתה צריך לבחור לאן ללכת. הרבה פעמים אסון מגיע עם תודעה של קורבנות - 'לא הגנו עליי, זלזלו בי, הפקירו'. מבחינה עובדתית, הכל תלוי בפרשנות. ברור שהעולם מלא כשלים וחסרונות, אבל השאלה היא מה אתה סופג לתוך הנשמה. תודעה קורבנית שמחפשת מי אשם ומי צריך לשלם - היא אולי צודקת, אבל אף פעם לא מרפאת. הסבים שלי יצאו מאושוויץ; אם הם היו ממשיכים לכעוס על הממשלה שזרקה אותם למעברות, איפה היינו היום? הם בחרו להסתכל קדימה".
הרב גרנות חווה את הקרע החברתי של שנת 2023 דרך זעקותיהם של שכניו וחבריו מהמחנה הליברלי. הוא מנתח בחדות את הכשל המנהיגותי שהוביל לפיצוץ סביב הרפורמה המשפטית. "המדינה היא לא רק זירת הכרעות פוליטית, היא בנויה קודם כל על חברה. האחריות של ההנהגה היא להקשיב לפחדים ולחששות, גם אם הם נראים לה דמיוניים. אם אתה מנהל מפעל וחושב רק על שורת הרווח בלי לראות את העובדים - אתה תיכשל. חכמה מדינית היא לנהל את האירוע חברתית נכון, גם כשאתה בטוח שדרכך צודקת".
לדבריו, הימין לא השכיל להבין את עוצמת החרדה שחוללה הממשלה בקרב הציבור הליברלי. "המטוטלת נטתה לטובת בית המשפט באופן מסוכן ב-30 השנים האחרונות, אבל אם תסובב את ההגה בבת אחת - האוטו יתהפך. המנהיגות לא הצליחה לשלוט בלהבות. הם לא ראו את הפחדים האמיתיים, הם חשבו שאלו רק 'בלפוריסטים' שמנסים להפיל את הממשלה. הייתה כאן חשיבה של 'להשיב מלחמה שערה', בגלל שגם אותנו, את הציונות הדתית, לא ראו בהתנתקות. אבל אלטרנטיבה היא לא רק בתוצאה - אלא גם בדרך. אם מישהו חושב שהדרך שבה רבין ניהל את אוסלו הייתה נכונה לעם - שישחזר אותה. אני חושב שהיא הייתה טעות חמורה - ולכן אסור לימין לחזור על טעויות יריביו".
סוגיית גיוס החרדים עומדת גם היא במוקד תפיסתו המדינית של הרב גרנות. הוא מבקר בחריפות את מה שהוא מכנה "חוסר אחריות לאומי" של ההנהגה החרדית, אך מפנה אצבע מאשימה גם כלפי המערכת המשפטית. "התורה אומרת דברים ברורים על חובת השותפות, אבל הפוליטיקה החרדית חסרה אחריות מדינית בסיסית. הצבא הוא סימפטום למשהו רחב יותר, כמו הכלכלה. מנגד, חובתה של המערכת המשפטית להפעיל תבונה. כשמערכת המשפט מנסה 'לרדוף' אחרי בחורי ישיבות ולהכניסם לכלא, זה לא מביא מתגייסים, זה רק מייצר תמונות שמשרתות את הפלג הירושלמי וגורם לציפוף שורות תחת הכותרת של 'גזרת שמד'".
בניגוד לקולות בתוך הציונות הדתית המציירים את צה"ל כמעוז של "פרוגרס" עוין, הרב גרנות מציג תמונה הפוכה לחלוטין. "הצבא היום הוא פי אלף יותר דתי ויהודי ממה שהיה בשנות התשעים. האווירה היא לאומית, המפקדים מודעים לצרכים ורובם חובשי כיפות בעצמם. כשמנפחים תקלות נקודתיות וצובעים את כל המערכת כזדונית, פוגעים בלוחמים ובלוחמות שבאמת רוצים להציל את המדינה. נכון, שילוב נשים בלחימה לצד גברים הוא טעות מבצעית והלכתית, וצריך להגיד את זה בבירור, אבל אי אפשר להפוך כל פרמדיקית בשטח למזימה פרוגרסיבית להחרבת היהדות".
כאיש רוח הנטוע בשני העולמות, הרב גרנות מבקש לשמש גשר להפחתת החרדות ההדדיות. "אני רוצה לומר לחילונים: הפחד שלכם מכפייה דתית הוא מדומיין. רובם המוחלט של הרבנים והדתיים לא רוצים לכפות עליכם דבר, הם מאמינים ביהדות שבאה מבחירה ומאהבה. לצד זאת, אני אומר לדתיים: רוב הציבור החילוני צמא ליהדות, הוא רוצה קשר למסורת, הוא רק לא רוצה להרגיש מאוים על ידי פוליטיקאים שמשתמשים בכוח כדי לחנך אותו".
הוא מסיים בקריאה ל"מינימליזם פוליטי": "הפחדים מועצמים על ידי אינטרסנטים ואלגוריתמים, אבל 80 אחוז מהציבור רוצה מדינה יהודית וחמה. הנוסחה צריכה להיות פשוטה: פחות פוליטיקה דתית בממשלה, ויותר חינוך ותרבות יהודית בחברה. כולנו צריכים להיות מחוברים".