באולפן הפודקאסטים של ערוץ 7 מתארחת אור פירון-זומר, ראש מועצת אורנית, לשיחה על התפקוד המורכב במועצה שנמצאת על קו התפר, ובעיקר כראש מועצה אישה, צעירה ושומרת מצוות.
נקודת המוצא ממנה היא מגיעה אל תפקידה המאתגר היא נקודת מוצא המחייבת אותה להוכיח את עצמה, בעיקר בשל הסיטואציה הצבאית והביטחונית הכרוכה במיקומה הגיאוגרפי של אורנית, וזאת לאחר מערכת בחירות שהחלה בתקופת הרפורמה המשפטית ובה הוטחו בה טענות לפיהן כאישה דתייה היא מתכוונת להביא להדתה של המקום.
מול הגופים הביטחוניים, אומרת פירון-זומר, היא צריכה להציג את הסיטואציה הביטחונית המורכבת של ישוב שהוא לא ממש יהודה ושומרון ולא ישראל הקטנה, כך שהצבא לא ממש נמצא בישוב ובמקביל אין באורנית תחנת משטרה, מה שיוצר אתגרים מורכבים בין השאר בשל הצמידות לכפר קאסם מחד ולרש"פ ולמעבר שב"חים מאידך.
בהקשר זה מציינת פירון-זומר את הטווח הגיאוגרפי העצום עליו אחראית תחנת המשטרה באריאל, מצפון השומרון ועד אורנית, והמשמעות היא שבאירוע האחרון חלפה שעה ורבע עד שהגיע מענה משטרתי מתחנת אריאל. זאת כאשר העובדה שאורנית נמצאת בשטח יהודה ושומרון מונעת ממנה שימוש בתחנת המשטרה של כפר קאסם או של ראש העין. "אנחנו לא פה ולא שם".
להערכתה דרגי הקצונה הבכירה בצה"ל לא מבינים את הסכנה הטמונה במיקום הגיאוגרפי של אורנית, גם על רקע השבעה באוקטובר. לדבריה בעוד תשומת הלב הביטחונית היא לבלימת סכנה בעומק השטח, לא קיימת הפנמה ש"בארי זה אורנית". כעת, לנוכח כל אזהרותיה, היא מאוד מקווה שהיא לא תצטרך לומר ביום שאחרי אסון 'אמרתי לכם'.
פירון-זומר מספרת על נקודת המבט הייחודית שלה כמי שגדלה באורנית ולמעשה לא יצאה ממנה עד שהפכה לראשת המועצה. מנקודת זווית זו חשוב לה לדאוג גם לפיתוחו של המקום והרחבתו ועם זאת גם לשמור על אופיו היישובי המיוחד, אופי אותו הכירה בילדותה, וזאת תוך שימת לב לכך שאורנית לא תקפא על השמרים, ולשם כך היא פועלת להרחבתה בשכונות מגורים לצעירים, שאם לא כן היא תמצא את עצמה סוגרת גנים בישוב שהולך ומזדקן.
בהמשך הדברים היא מספרת על שנות ילדותה בבית אביה הרב שי פירון, בית שאיפשר דעתנות ופתיחות לצד שמרנות תורנית בבית פנימה. "תמיד היינו בית של שליחות", היא אומרת ומתארת כך את עצם המעבר לאורנית ואת תפקודו של אביה כרב קהילה במשך שלושים שנה. כך גם בהחלטה שקיבלו ההורים לקחת את נאור, ילד עם צרכים מיוחדים כילד אומנה, וזאת בשיתוף פעולה מחשבתי עם כלל ילדי המשפחה. היא עצמה זוכרת כיצד עמדה מול השאלה איזה ילד ייבחר להצטרף למשפחתם ובוכה מתוך ידיעה ששאר הילדים שלא ייבחרו לא יזכו למשפחת אומנה.
היום נאור, שנולד עם מחלה נדירה שבה כפות הידיים צמודות לגוף והרגליים אינן מתפקדות, מתנייד בכיסא גלגלים, אך עושה הכול באופן עצמאי כולל צלילה, גלישת גלים והתנדבות לצה"ל. במשפחה הוא נחשב כאח לכל דבר לילדי המשפחה. לתחושתה הבסיס הערכי הזה השפיע עליה ועל תחושת השליחות שמלווה אותה.
בהשראתו של אורי אורבך ז"ל, איתו עבדה בשנות כהונתו כשר לאזרחים ותיקים, הקימה מיזם שתכליתו דאגה למשפחות אבלות לאחר פטירת יקירן. פירון-זומר מספרת על הקושי לקדם את המיזם מול חברא קדישא, גם בשל היותה והיות שותפתה למיזם שתי נשים צעירות וגם בשל התחושה שרווחה אז בעולם החרדי שאביה, הרב שי פירון, כשר בממשלת לפיד לקח אוכל מפיות ילדי הציבור החרדי. היום, לאחר עבודה מאומצת והיכרות ישירה עם המיזם ואיתה, המיזם מוכר בכל הארץ וזוכה לשיתופי פעולה.
עוד מתייחסת פירון-זומר לעובדת היותה אישה יחידה בין ראשי המועצות והרשויות ביהודה ושומרון והניסיונות שלה לעודד בנות צעירות לחלום בגדול ולהגיע רחוק. בדבריה היא מרחיבה אודות תחושת ההשפעה הנרחבת שיש לראש רשות מקומית העוסק בכל מגוון רבדי החיים של האוכלוסייה, לחלום ולהגשים חלומות בתוך קדנציה ביצועית אחת.
ועם זאת, לתפקיד ראש הרשות המקומית יש גם מחירים שבאים לידי ביטוי גם בזירה המשפחתית, וגם עליה היא מספרת מתוך נקודת המבט האישית והייחודית שלה שלא מצליחה ולא מתכוונת לגדל עור של פיל ולאפשר להאשמות וההכפשות שמוטחות בה לעבור לידה, להתעלם ולהמשיך הלאה.