בלב היישוב אלון שבות, בין כותלי המוסד שהפך לסמל - ישיבת "הר עציון" - צמחה לאורך עשורים מנהיגות רוחנית שהשפיעה על דורות. אך לצד ראשי הישיבה, עמדה דמותה הייחודית של הרבנית ד"ר טובה ליכטנשטיין, בתו הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל ורעייתו של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל.
היא נושאת עמה מורשת שחורגת מהגדרות פשוטות של "רבנית". בשיחה מרתקת באולפן ערוץ 7 היא חוזרת אל שנות הילדות בארצות הברית, אל השילוב המרתק בין קודש לחול ואל התפיסה החברתית שעיצבה את אישיותה.
"זה לא שגדלתי בבית של הרב. הוא היה אבא שלי", היא אומרת בחיוך כשהשיחה נפתחת בזיכרונות מהבית המפורסם בבוסטון. בבית משפחת סולובייצ'יק, ההשכלה לא הייתה סרח עודף לתורה, אלא חלק בלתי נפרד מעבודת השם. "הוא היה אבא שלי ואימי היתה ד"ר לפילוסופיה - כמו אבי. געתי בבית שלימוד תורה ולימוד לימודים כלליים - שניהם היו חשובים. התורה הייתה בסיס של כל החיים שלנו. אתה לומד תורה, אבל גם פתוח לעולם שבחוץ".
עבור ד"ר ליכטנשטיין, היציאה לעולם האקדמי והמקצועי לא הייתה פשרה, אלא יישום של תפיסה תיאולוגית עמוקה שספגה מאביה. היציבות הדתית בבית הייתה מוחלטת, והיא זו שאיפשרה את הפתיחות האינטלקטואלית הגדולה. היא מתארת אמונה שאינה מאוימת מחקירה מדעית או פילוסופית. "אבא הביא אלינו, כילדים, הרגשה שהאמת של תורה היא דבר בסיסי ואין ספקות".
תפיסת ה"תיקון" הזו הובילה אותה אל עולם העבודה הסוציאלית, מקצוע שהיא מגדירה כבעל "תחכום גדול". בניגוד לעולם הרבני שמציע תשובות, ד"ר ליכטנשטיין רואה במקצועה כלי להקשבה ולזיהוי כוחות. היא מספרת בלהט על התפקיד החברתי של העובד הסוציאלי כמגן החלשים. "עובדים סוציאליים באמת צריכים להגן על החלשים בתוך החברה. 'פקידי סעד' - זו מילה שבאה עוד מהבריטים - לשמור על זקנים חסרי ישע, לראות שאף אחד לא מנצל אותם. בסדרי דין כשזוג מתגרש, להמליץ על החזקת ילדים. זה משפט שלמה ממש".
במהלך הראיון, היא נדרשת לסוגיית הזוגיות והדייטים, נושא המעסיק רבות את בחורי הישיבה הפונים אליה להתייעצות. "אני אומרת לבחורים על הדייטים שקודם כל לא צריכה להיות רשימת מכולת. הבחור צריך להתכונן למפגש עם אדם אחר ולהיות פתוח רגשית. לוקח למערכת יחסים זמן להתפתח. הכי קשה זה כשצד אחד רוצה והשני אומר לא".
לאורך שנים, ד"ר ליכטנשטיין הקפידה על מרחב מקצועי עצמאי. "הייתי צריכה לפתח עבורי מקום שיהיה רק שלי, שלא קשר להיותי בת של או אשתו של. לא הייתי 'רבנית' לישיבה. הייתי אשתו של הרב - שהקים ישיבה - ולכן אני שותפה בבניינה".
השותפות הזו כללה את העלייה לישראל בראשית שנות ה-70, כשגוש עציון היה עדיין בראשיתו והדרכים היו מסוכנות. "באנו פעם בשבועיים כמו שעון. לא גרנו באלון שבות כי לא היה שם בית ספר, לא היו שם ילדים. בעלי אמר: אנחנו נגור בירושלים. היינו באים פעם בשבועיים ובחגים באותה תקופה".
לקראת סיום הראיון, ד"ר ליכטנשטיין מתייחסת לתקופה המורכבת שעוברת על מדינת ישראל. היא מודה כי טעתה בהערכתה לגבי הצעירים. "הדור הצעיר הזה, אני מלאת התפעלות מהם. חשבתי שהם מפונקים, אבל אז הם קמו להילחם וידעו בדיוק על מה הם נלחמים ומה הם מסכנים".
למרות הכאב הגדול והאבדות הכבדות, היא רואה בתקופה הזו תהליך של התקרבות וחיבור עמוק לשורשים. "אנחנו עושים היסטוריה. בעלי אמר שהוא רצה להיות פה בארץ, שפה ההיסטוריה היהודית מתקיימת ולא במקום אחר. אני גדלתי אצל הרב סולובייצ'יק והוא באמת חשב שהמדינ היא יד השם והיסטוריה. אני חושבת שהעם מתקרב בתקופה הזו. שכל אלה שחשבו שהם לא מאמינים, מבינים שהם קשורים מאוד לארץ הזאת ולקב"ה".