התקשיתי לספור השבוע כמה פעמים הזכירו את הטראומה של בחירות 92, נוכח ריבוי מפלגות הימין שמתכוונות להתמודד בבחירות הקרובות.
אז כמו היום, ערימת מפלגות מהימין עתידות להתמודד לכנסת. בודדים יודעים מה שמות המפלגות - יודעים מי עומד בראשן: עופר וינטר, גלעד ארדן, יועז הנדל-חילי טרופר, אבי מעוז, מיכאל בן ארי, משה פייגלין, שרן השכל, ואם שכחתי מישהו אני מתנצל כי גם יכולת הזיכרון שלי מוגבלת.
תשאלו כל אדם שהיה בר דעת בשנת 1992 למה הליכוד איבד אז את השלטון, והתשובה תהיה כמעט אחידה: כי תנועת 'התחיה' לא עברה את אחוז החסימה. אם רק היתה עוברת את אחוז החסימה, וזוכה בשני מנדטים, היחס בין הימין והשמאל 61-59 ח"כים, היה מתהפך לטובת הימין.
אלא שיש כאן שאלה יותר מהותית: למה בכלל 'התחיה' לא עברה את אחוז החסימה? למה מפלגה ותיקה בת 11 שנה שהגיעה לאותן בחירות עם ארבעה ח"כים, לא הצליחה לצלוח אחוז חסימה שהיה אז נמוך מאד יחסית לאחוז כיום - אחוז וחצי בלבד, 39,253 קולות. (המודד למושב בכנסת עמד אז על 20,715 קולות).
שני גורמים הפילו את 'התחיה' מתחת לאחוז החסימה. הראשון היה הרב משה לוינגר זצ"ל, השני היה המפד"ל. לא הייתי מרחיב על כך, אם לא היה כאן לקח הכרחי לבחירות של ימינו.
בבחירות 1992 קיבלה 'התחיה' 31,957 קולות - 8,000 פחות משנזקקה לעבור את אחוז החסימה (עד בחירות 1992 אחוז החסימה היה אחוז אחד. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, הוא הועלה לאחוז וחצי ביוזמת המפד"ל ו'התחיה'. 'התחיה', למרבה האירוניה, היתה בין יוזמות השינוי שזרק אותה מהכנסת). הרב משה לוינגר זצ"ל, ש'התחיה' לא היתה מספיק כשרה בשבילו לשמור על ארץ ישראל, הקים מפלגה משל עצמו, 'מפלגת התורה והארץ'. הוא קיבל 3,708 קולות בלבד, רחוק כטווח טילי שיוט מהיכולת להיכנס לכנסת. אבל אלו היו חלק גדול מהקולות שחסרו ל'התחיה'.
תוספת הקולות הללו לא היתה מספיקה ל'התחיה' לעבור את אחוז החסימה. חסרו לה עוד כ-4,000 קולות. וכאן באה התרומה השלילית, בדיעבד, של המפד"ל. המפד"ל, באותן בחירות, 'הלכה חזק על הראש' של 'התחיה', הציגה אותה ואת 'מולדת' של גנדי הי"ד כמפלגות לא אחראיות שבגללן הוקדמו הבחירות לכנסת - עובדה שגם היא לא ממש היתה מדויקת. מי שהחליט על הקדמת הבחירות היה ראש הממשלה יצחק שמיר.
קמפיין המפד"ל נחל הצלחה מרשימה. המפלגה הצליחה להעביר אליה מנדט מ'התחיה', ועלתה מחמישה מנדטים בכנסת ה-12 לששה בכנסת ה-13, על חשבון הקרסת 'התחיה'. המפד"ל קיבלה חבר כנסת נוסף, מדינת ישראל קיבלה את הסכם אוסלו. המפד"ל עלתה לששה מנדטים וצעדה איתם קוממיות לאופוזיציה. היא זכתה בח"כ נוסף, ואיבדה שני שרים ואת כל המאחזים השלטוניים שלה, ובראשם משרד החינוך.
גם הליכוד היה יכול לקבל מנדט נוסף, אלמלא החליט יצחק מודעי, מראשי המפלגה הליברלית שהרכיבה את הליכוד, להתמודד עצמאית. המפלגה הליברלית החדשה בראשות יצחק מודעי קיבלה 16,669 קולות - מספר הקולות שחסרו לליכוד לקבל מנדט נוסף ולשנות את האיזון השברירי בין הימין והשמאל.
כך קרה ש-1,290,006 מצביעים הצביעו למפלגות הימין, לעומת 1,283,338 שהצביעו לשמאל. במספרים מוחלטים, יותר אנשים הצביעו לימין מאשר לשמאל. ולמרות זאת, יצחק רבין נבחר להרכיב את הממשלה בכנסת ה-13, ודהר איתה להסכם אוסלו על גב גוש חוסם של 61 ח"כים. בחלוקה השברירית שהיתה אז בין הימין והשמאל, שני מנדטים לכאן או לכאן היו בדיוק אלו שקבעו אם תקום ממשלת ימין או שמאל. התחושה היתה ש"הבוחרים רצו להעניש את הליכוד, והענישו את המדינה".
מנהיג מפלגת 'מולדת' רחבעם זאבי סיפר לי באחת השיחות שניהלתי איתו, שערב הבחירות לכנסת ה-13 הוא ניהל שיחות רציניות עם ראשי 'התחיה' על איחוד או ריצה משותפת של 'התחיה' ו'מולדת', מפלגתו שלו. שני הצדדים לא הגיעו להסכמה על המקום הראשון ברשימה - גנדי התעקש שהוא יעמוד בראש, 'התחיה' התעקשה על יובל נאמן. 'התחיה' גם התעקשה שהרשימה המשותפת תורכב בשיטת ריץ'-רץ' אחד כנגד אחד. גנדי התעקש על חלוקה מספרית שונה, שתיתן עדיפות ל'מולדת'. הוויכוח לא הוכרע. שתי המפלגות רצו בנפרד לכנסת. 'מולדת' אכן עלתה במנדט, משניים לשלושה ח"כים (שמהר מאד התפלגו לשלוש מפלגות), 'התחיה' לא עברה את אחוז החסימה. גנדי יכול היה לנפנף ב'צדקתי', בדיוק במקום המתאים ביותר למשפט מהמאבק בתאונות הדרכים: 'אל תהיה צודק - תהיה חכם'.
'אל תהיה צודק - תהיה חכם' - את המשפט הזה חייבים לצעוק היום באזני כל ראשי המפלגות המוזכרים בתחילת המאמר, לתשומת לב מיוחדת של הקורא הנאמן עופר וינטר, שעלול להתגלות כרב לוינגר של 1992.
(הטור המלא יתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח')