בימים אלו של "בין המצרים", בהם אנו מציינים את האבלות על חורבן הבית, התזכורת הכואבת ביותר מהדהדת באוויר. לא האויב מבחוץ הוא שהכריע אותנו, אלא שורש הרע של שנאת החינם, הפלגנות והמחלוקות הפנימיות.
דווקא עכשיו, כשהשיח הציבורי סביב "חוק לימוד התורה" וסוגיית השילוב מגיע לנקודת רתיחה, עלינו לעצור רגע ולשאול את עצמנו כיצד אנו בוחרים לנהל את הדיון הזה. האם נהפוך אותו לעוד זירת התגוששות סוערת, או שמא ננצל אותו כהזדמנות אמיתית לאחות את הקרעים ולבנות מחדש את הערבות ההדדית.
המפגש עם המקורות מגלה לנו שהמתח בין חיי הרוח לחיי המעשה אינו המצאה של הדור שלנו, אך הפתרון שמציעה המסורת שונה בתכלית מהקיטוב שאנו חווים כיום. ניקח לדוגמה את המודל המרתק של מלחמת מדין, המופיעה ממש בפרשת השבוע: מטות.
מדרש רבה שופך אור על האסטרטגיה הצבאית והרוחנית של עם ישראל, ומסביר כיצד גויסו 3,000 איש מכל שבט. וכך מתאר זאת המדרש הלכה למעשה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף מְשַׁמְּרִים אֶת כְּלֵיהֶם… וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף לִתְפִלָּה…וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה, הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר אֲחֵרִים.
כלומר, מתוך אותם 3,000 מגויסים מכל שבט היו אלף לוחמים שיצאו לחזית, ואלפיים נוספים עמדו לצידם בעורף התומך, אחד לניהול המערך הלוגיסטי, ואחד לתפילה. לא היו שם ועדות חקירה שהתווכחו מי חשוב יותר, ולא היו מפלגות יריבות שניסו להקטין זו את עשייתה של זו. הייתה שם הבנה עמוקה, שורשית ואמיתית שמערכה אינה מוכרעת רק בכוח הנשק, וגם לא רק בכוח הרוח. היא מוכרעת בשילוב המדויק, האורגני וההכרחי של שניהם יחד. ליד כל לוחם מוכרחים לעמוד הכוח המסייע והמתפלל.
התורה היא העוגן המוחלט שלנו, ה-DNA ששמר עלינו כעם לאורך אלפי שנות גלות קשות ואפלות. קולה חייב להמשיך להדהד בעוז, ללא הרף, בבתי המדרש. ללא הרוח הזו, נאבד את המצפן ואת זכות הקיום המוסרית שלנו. אך בד בבד, החזרה ההיסטורית שלנו לארץ ישראל והקמת מערכות החיים בה, דורשות מאיתנו לתרגם את הרוח העצומה הזו לעולם המעשה.
השילוב של שומרי התורה במעגלי העשייה, הביטחון והכלכלה אינו בבחינת "בדיעבד" או התפשרות ערכית הוא לכתחילה. זוהי ההתגשמות המעשית של הסייפא והספרא שירדו כרוכים יחד לעולם. כשאדם מגיע למערך הלוגיסטי, לחזית הצבאית או לכל יצירה מקצועית אחרת מתוך עולם פנימי ועמוק של ערכים ואמונה, הוא מקדש שם שמיים ומעצים פי כמה את החוסן הלאומי.
תקופת בין המצרים חייבת להוות עבורנו תמרור אזהרה מהדהד. אנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו עוד חלוקה לשבטים מתבצרים שיורים חיצים אחד אל עבר השני. הלוחם זקוק למתפלל, המתפלל זקוק לשומר הכלים, והחברה כולה זקוקה לכולם, שלם אחד המורכב מחלקים שונים. במקום להעמיק את השסע ולחפש מי מנצח בוויכוח, עלינו לבנות גשרים של הבנה שלמה.
השילוב המכבד זה שלא מבקש לשנות את זהותו של האחר אלא מבין שלכל אחד יש תפקיד קריטי בפאזל הישראלי הוא התשובה האמיתית והיחידה לתיקון חורבן הבית. רק כשנשכיל לייצר שיח בריא, להקשיב ולהכיר בערך התרומה של כל חלקי העם, נצליח להפוך את ימי המצרים הללו מימי שבר ובכי, לבניין עדי עד של חברה מאוחדת, מאמינה וחזקה.